(אילוסטרציה: dreamstime)
גדלתי בבית פרטי במושב, אבל מאז שאמא שלי נפטרה, לפני שנה, אבא שלי גר בבית הגדול לבדו. הבית היה הכל בשביל אימא שלי והיא טיפחה אותו בהתמדה כל חייה. נעים לי להיזכר איך בכל פעם שביקרתי היא מיד הציגה בפני בהתרגשות את כל החידושים בבית: לפעמים זה היה סידור הרהיטים בצורה שונה, לפעמים תמונה חדשה או צמח שפרח בגינה.
תמיד הרגשתי שהסיור הזה משמח את שתינו באותה המידה. היא חיכתה לביקוריי כדי שאהיה קהל אוהד לחידושיה ואני הרגשתי שהחידושים הם אות לחיים. משהו בתוכי היה שמח ושקט והתמלאתי בהרגשה שלווה של בית.
בשנה הראשונה אחרי האובדן הביקורים בבית היו תהליך של עיכול והסתגלות למצב החדש, עם מידה של הדחקה; אולי היא תכף תחזור והבית שוב יימלא בה. אולם מקץ שנה המציאות ניכרת בצבעיה האמיתיים והדבר מורגש היטב בבית. כשהגעתי לבקר לפני שבועיים ראיתי, כאילו בבת אחת, את חסרונה בכל פינה: המקרר מקרטע, המדיח מקולקל, הכיריים שעליהם בישלה נותקו מהגז וכעת מונחת עליהם ברישול פלטה חשמלית. הסלון נראה מיושן וחסר חיות, המפה בפינת האוכל לא הוחלפה כבר שנה, ארונות המטבח מבולגנים, מנורות שנשרפו בזו אחר זו לא הוחלפו והבית מואר באור לבן לא אחיד ולא מחמיא.
באותו הרגע הפנמתי, אולי לראשונה, שהבית הזה, שהיה מקום לקבל בו תמיכה, הפך לבית שצריך לתמוך בו. יצאתי משם עם תחושה כבדה של אובדן הבית.
המרחב הביתי הוא אני
לפני כמה שנים הגעתי לבקר חבר שעבר לגור בדירה שכורה בתל אביב. זו הייתה דירה קטנה ומחולקת. מול הכניסה הוצב שולחן קטן ללא מפה, שעליו עמד מחשב נייד מבודד. מעליו היה תלוי לוח שעם עם מערכת שעות ולצידה הוצמדו באמצעות שני נעצים חשבונות לא משולמים. הקירות היו חשופים, ללא תמונה או קישוט. הרגשתי שהגעתי למשרד, לא לבית. כששאלתי אותו למה לא השקיע קצת בעיצוב הוא ענה: "כי ממילא זה לא הבית שלי".
לא הצלחתי להבין את זה. אני גרה בתל אביב 16 שנים, מתוכן שבע שנים בדירה הנוכחית. אף אחת מהדירות לא הייתה בבעלותי, אבל כל אחת מהן הייתה הבית שלי. חשוב לי שקירות הבית יספרו לי סיפור נעים. בית הוא מקום שבו אני מתקלפת מכל הדמויות שיוצאות בכל בוקר לעולם. המרחב הביתי שלי הוא אני ולכן, כשאין לי בית -- משהו ממני נעלם.
אלא שבחודשים האחרונים ביתי הוא תיק; לא תיק בהשאלה -- באמת: החבר שלי ואני נמצאים בשלב שבו טרם איחדנו בתים, הצורך שלי בבית טרם כוייל עם הצורך שלו, כך שאני נעה בין שני בתים בהרגשה שאף אחד מהם אינו הבית שלי.
המלחמה על הבית
בשבועיים האחרונים המצב של "אין בית" התחיל לתת את אותותיו בצורה פיזית. התחלתי להרגיש עייפות שלא חולפת, כאבי גב, פיזור דעת, חוסר ריכוז, עצבות כהה והרבה תסכול. לקח לי זמן לקשר בין הדברים -- בהתחלה חשבתי שזו תוצאה של הקיץ הלוהט, אולי אוסף משימות שהצטברו ללא מענה או סתם עייפות רגילה של שגרת החיים.
עד שיום אחד, בעודי צועדת בשדרות רוטשילד בין האוהלים והשלטים, נפל לי האסימון -- זיהיתי מהו מקור תחושותיי העגומות: המאבק הארצי על הבית חבר לחוויה האישית שלי. המלחמה בחוץ והמלחמה הפרטית שלי הסתנכרנו, כאילו האירועים תוזמנו ותואמו הראש: "אני חייבת בית", אמרתי לעצמי.
אחד הספרים האהובים עלי הוא "שיעור מולדת שירים על הארץ ודברים על הבית" של יואב קוטנר. ספר שהוא אסופת שירים על הארץ, שביניהם שזורים פתקים שבהם תיארו סופרים, משוררים, מנהיגים ואנשי רוח מהו בית בשבילם. יואב קוטנר הקדיש את הספר למשפחתו וכך כתב: "לאשתי וילדי, כל מקום שבו אתם איתי, זה הבית בשבילי".
בית הוא לא רק קירות
המושג "בית" רחב מארבעה קירות וגג. תחושה של בית מורכבת גם מהאנשים שבו, גם מתכולתו וגם ממראה קירותיו. המאבק הארצי על הבית הוא מאבק על בית במובן הרחב: הבית הגדול -- הארץ של כולנו - הפך בשנים האחרונות להיות בית שקירותיו מתקלפים.
סיפורי הקירות הפכו להיות בשורות של צפיפות וחוסר שקט. "קירות הארץ" החלו לסגור על כולנו, לדחוק אותנו בחוסר נימוס למרפסת קולקטיבית חמה, צפופה ולא נוחה. משהו עמוק ויסודי התערער באחדות הזו, בה כל אזרח הוא הארץ והארץ היא סך כל תושביה. הבית הקולקטיבי הפך להיות לא נגיש והחיים בתוכו הפכו מנוכרים ויקרים כל כך, עד שאנחנו -- דייריו -- נותרנו עם הרגשה של אובדן הבית.
אין סיבה מוצדקת מזו לצאת לרחובות, ולכן יצאתי לרחוב הפרטי שלי ואמרתי לאהוביי: "אני צריכה בית".
בשבת האחרונה נסעתי שוב לבקר את אבי. כל הדרך עשיתי לעצמי הכנה נפשית לביקור. להפתעתי מצאתי בית נקי, מקרר חדש ואפילו מפה חדשה בפינת האוכל. גם החבר שלי ואני בדרך לבית משלנו.
כנראה שצורך אמיתי מוצא את מקומו בעולם גם אם הדרך כרוכה בקשיים. עכשיו אני מרגישה שהגעתי הביתה. איזו הקלה.
מאחלת לכולנו בהצלחה עם הבית.
מני בגר בקליפ לשיר "זה היה ביתי"
צידה לדרך: היכן שאנו אוהבים הוא הבית. בית שרגלינו יכולות לעזוב, אך לא ליבנו" (אוליבר ונדל הולמס)
פוסטים נוספים של שמרית גאון:
