ילדה-אישה, שנאבקת לשמור על שפיותה. איימי ויינהאוס

אתמול (שבת) נפרדה מהעולם הזה אישה נדירה ומיוחדת: הזמרת איימי ויינהאוס, שמתה והיא בת 27 בלבד. אישה, שאולי מעטים הכירו באמת, אך חדרה לנימי נפשם של רבים כל כך. אצלי, לפחות, היא הצליחה ובגדול. את הרומן החד צדדי הזה, בין הציבור והתקשורת לבין איימי ויינהאוס, לא נמשך זמן רב, אבל כמו כל רומן קצר, כשהוא בשיא – הוא משכר, וכשהוא נגמר – כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.

רציתי לומר שעבורי הרומן הזה מעולם לא נגמר וכנראה שגם כבר לא ייגמר, גם לא אחרי מותה וגם משנקטעה שרשרת היצירה הנדירה שלה באיבה. עבורי ייצגה איימי (ואין דרך אחרת לפנות לאישה כל כך ישירה ומעורטלת רגשית אלא בשמה הפרטי) גלגול עכשווי של זמרות העבר השחורות הגדולות.

ילדה-אישה עם עיניים חכמות ופעורות, שכאשר פיה נפתח לשיר, שנות דור חולפות להן ולפתע דיאן וורוויק, דיאנה רוס, אריתה פרנקלין ואחרות חוברות יחדיו אל תוך דמות אחת חיוורת, לבנה להחריד ושברירית עד בלי די ושרות מתוך גרונה בעוצמה סוחפת.

הרגש שעוטף אותנו אז מזכיר לנו רגע שכבר נשכח: זכרונות ילדות של משהו מתוק ותמים, שכבר חשבנו שנעלם והנה הוא מבליח לשניה, מחזיר אותנו לימי נעורינו, לתקופה נאיבית וטהורה, שבה כולנו רצינו וחשבנו שאפשר גם אחרת.

בשגעון טמונה גם גדולה

בניגוד אדיר למלודיה הנהדרת שבשיריה, עיון מעמיק במילותיהם מחזיר אותנו באבחה אחת לימים אלה, ימיה של איימי, המייצגים דור שלם או רק את חייה שלה -- האומללים, הכהים והצבעוניים, המאושרים והמסויטים -- חיי קצוות, שביניהם ילדה אחת קטנה מנסה נואשות לשמור על שפיותה.

היא מספרת איך היא מסרבת לתחינות אביה ללכת לגמילה, מדברת על שברון הלב שמחזיר אותה לשחור ומודה שכמו בחייה -- גם בשיריה היא מתה מאות פעמים. היא זוכת פרסי גראמי וגם ג'אנקי שמתרסקת על במות, היא ילדה טובה של אבא ובו בזמן חיית סמים שמתרועעת עם האנשים הלא נכונים (כולל בעלה), היא יהודיה ושחורה, היא לונדונית ואיכותית ברמה שאין כמותה ובו זמנית טראשית בכל רמ"ח איבריה. מקועקעת בציורים ובסימני דקירות מהזרקות אין סופיות; עד לאותה מנת יתר שהורגת אותה.

איימי בוחרת ב-Exit music, בה בחרו רבים וטובים -- עיינו ערך סיד וישיס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ועוד ועוד. אני מצידי בוחרת להיות סנגורית מספר אחת שלה (כי מקטרגים היו לה רבים עוד בחייה, וחבל), וללוות אותה בדרכה האחרונה להארלם של מעלה, כדי לומר כי בשגעון טמונה גם גדולה ויש אנשים שעבורם ללכת את כל הדרך, גם אם היא מסוכנת וסופית, זו הדרך הנכונה.

צידה לדרך:

"מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?" (מאיר אריאל)

לאתר מהות החיים