(צילום אילוסטרציה: dreamstime)
נכנסתי להריון מתרומת זרע. זו היתה התעברות בקפיצה לא מבוקרת למים עמוקים. לבד. שום רשת ביטחון כלכלית, משפחתית וזוגית. אני, שמכורה לתכנונים ורשימות וחייבת שהכל יהיה מסודר וידוע מראש, הדפתי את הרציונל המעכב שלי וקפצתי ראש לתוך ההתנגדות הגדולה של חיי.
כל חיי תיעבתי ילדים ואת קונספט האימהות. פחדתי פחד מוות מלהיות הורה, קל וחומר הורה יחיד. בכל זאת, הקול הפנימי בחר להאמין בפתיחת השמיים, שיתנו משקל נגד, לכל קושי שמחכה לי בהמשך כאמא.
כך נולדה אלכס, שבקרוב תחגוג שנה. החיים שלי איתה אחרים לגמרי. האדפטציה של אדם חופשי כמוני לאחריות על תינוקת בהחלט אינה עניין של מה בכך. זה קשה, נקודה, ואני לא מחדשת כלום לאיש בקביעה הזו.
עם גדילתה ומתוך הקושי, צצו פנטזיות חדשות על משפחה. הרי כשאלכס תתבגר ותהיה נערה, קומץ האנשים שסביבה יהיו מאוד מבוגרים, ואני רוצה לרפד אותה בדמויות אוהבות שיהיו בגילה; שלא תהיה לבד בשכבה, שלא תמצא את עצמה "אחות סיעודית" לאמא והדודות הזקנות שלה.
להחליף מסגרת
הרעיון לבנות משפחה התחיל להקסים אותי. בעיקר עבורה וקצת בשבילי. כי לא פשוט לי להיות הורה יחיד כשכל הנטל והאחריות עלי.
את זוגתי הנוכחית הכרתי בתחילת תהליך ההריון. לה יש משפחה עם שלושה ילדים. היא ומשפחתה מאוהבים באלכס ומתייחסים אליה כתוספת טרייה לשבט שלהם. אני מתבוננת בזוגתי כשהיא עם אלכס ורואה שם אישה שמסורה לה כמו אם, מאוהבת בילדה שלי כאילו היא שלה. אפילו הבת הקטנה שלה אימצה את אלכס לאחות.
אנחנו לא גרות ביחד ולא מתכננות צעד כזה -- שתינו נהנות מהמצב הקיים. אבל ככל שהזמן חולף אני מפנימה את העובדה שיש לי ילדה ואני כבר לא סוליסטית. הכמיהה לתת לאלכס את המסגרת המוכרת, שבעיני עדיפה על המסגרת שאני מעניקה לה כיום, גוברת.
לפני מספר ימים, הכמיהה הזו הגיעה לשיא. התעוררה בי נכונות לוותר על ה"כמו משפחה" לאלכס ולפנות מקום ליצירת התא המשפחתי עליו אני מפנטזת. במילים פשוטות, להיפרד ולחפש בת זוג שאיתה אגור, שתאהב את אלכס כבת, אולי תאמץ אותה, אולי ללדת עוד ילד – אח או אחות לאלכס. פנטזיה על משפחה אמיתית.
חצי הכוס המלאה
בלב מאוד כבד שוחחתי עם האישה שלי. חלקתי איתה את מחשבותי מתוך ידיעה שאני מובילה אותנו למבוי סתום: את אלכס עשיתי על דעת עצמי, במקביל לתחילת הקשר הרומנטי. מלכתחילה היה ידוע לי שלצד השני אין רצון להיות הורה למספר ארבע ושום רצון לפרק את התא המשפחתי שלה בשביל תא משפחתי חדש. תמיד ידעתי, תמיד קיבלתי: נכנסתי להריון לבד ונכנסתי לקשר הזה בעיניים פקוחות.
כך שלהעמיד בפניה את המשאלה שלי, במקום בו היא נמצאת, משמעו לוותר על מה שיש כרגע. זה לא מנע ממני להתבצר בעמדה שהפנטזיה שלי חשובה יותר מהצרכים שלה, כי זה לטובת אלכס. טובת הילדה העניקה לי עליונות מוסרית והתירה לי לסיים את הקשר הזוגי אם היא לא תשתף איתי פעולה. אמרתי לה שאני לא רוצה "כמו" משפחה, שלא מספיק לי.
תיארתי לה בפרוטרוט את כל שעל ליבי והוספתי שאין לי ציפיות ממנה, למרות שבפנטזיה היא איתי. היא הקשיבה בשתיקה וענתה לי באהבה. את תשובתה לא אחלוק, אך אציין שהיה בה את כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי לראות את החצי המלא של הכוס.
אמונה במה שהחיים מזמנים
ה"כמו" שיש לי היום, בהתחשב בהשתלשלות המופלאה והמפתיעה של החיים, כל כך מלא, ואני בכלל לא בטוחה שהפנטזיה היתה מייצרת את אותו שפע לאלכס ולי. ולמרות שלא פסלתי את הפנטזיה, למדתי בכל זאת שבאופן טבעי ואוטומטי -- פינטזתי מתוך החצי הריק של הכוס.
החלטתי להמשיך לפנטז, רק דרך חציה המלא של הכוס. הרי הכל בסדר עכשיו, גם אם קשה. גם אם המצב יישאר כך והפנטזיה לא תתגשם -- מניין לי שלא יהיה בסדר? למעשה, הפנטזיה צמחה ממחשבות שליליות, פחדים וקושי. אם אתעקש להשאיר לחלום שלי את אותו מנוע אנרגטי שלילי אולי אוביל להגשמת כל הפחדים?
נכון שיש לי אמונה לגבי המסגרת הנכונה לילד. אך מנגד, יש גם אמונה במה שהחיים מזמנים. בגמישות כלפי המציאות, בחיוביות. זימנתי לעצמי שיעור באמונה בחיים. הם מציעים לי "כמו". בתוך ה"כמו" יש תשעה קבין של אהבה ומסירות כמו בחלומות. הם מוחשיים ונגישים לאלכס ולי כאן ועכשיו.
צידה לדרך:
ביום שבו אנחנו משחררים ציפיות מהחיים, אנחנו מרגישים משוחררים יותר לחיות אותם ואת האמת שלנו.
לפוסטים הקודמים של לימור דהאן:
