"נשים יקרות, זה הגוף היחיד שיש לכן". (איור: נועה פלשקס-ליברמן)
הם קוראים לנו בהרבה שמות תקינים פוליטית: "מלאות", "בעלות כמה קילוגרמים עודפים", "נמצאות בטווח העליון של מדד ה- BMI"
ועוד ועוד. המדיה מחייכת אלינו ומנסה לקבל אותנו לזרועותיה עם עלמות חן שופעות כמו מרינה מקסימליאן בלומין ונועה תשבי. בכל כתבה על משקל, הטוקבקים מחמיאים לנו, אומרים שאישה מלאה היא אישה נשית וסקסית. ועם זאת, על השער של ווג לעיתים רחוקות ניתן למצוא דוגמנית במידה שפויה מחייכת אלינו מבעד לקימוריה.
אנחנו קוראות לעצמנו בהרבה שמות: "שמנות", "שמנמנות", "מיואשות מאידיאל היופי הבלתי אפשרי", "פחדניות וואן-סייז". אנחנו יודעות שהנסיונות הפתטיים של עולם הפרסום לקבל אותנו לשורותיו לא יצליחו. אנחנו יודעות שעל כל כתבה מפרגנת על מידה 42 מספיק טוקבקיסט בוטה אחד כדי לגרום לנו לפתוח בדיאטת רעב, או להיקלע לייאוש מוחלט.
שקר החן הבל היופי
אני מביטה במראה, וכל יום קוראת לי בשם אחר: "מלאה", "מקומרת", "סובלת מאגן ים תיכוני". לפעמים אני מרגישה נהדר, ולעיתים אני רוצה להתחבא מאחורי טרנינג זרוק. הביטחון העצמי שלי עולה ויורד בהתאם לחורים בחגורה. ההערכה העצמית שלי צונחת בכל פעם שאני מתקרבת למשקל.
נמאס לי. נמאס לי לעבור רכבת הרים של רגשות בכל פעם שאני נכנסת לחנות בגדים. נמאס לי לחפש חיזוקים חיוביים מהסביבה ונמאס לי להצטער על כל קוביית שוקולד שאני אוכלת. השינוי בתפישת המשקל שלנו והדימוי העצמי לא יבוא מהעיתונים, מעולם האופנה והפרסום. השינוי בתפישה צריך לבוא מתוכנו.
נשים יקרות, הפסיקו להתבונן במגזיני אופנה מרוטשי פוטושופ. הפסיקו להשפיל מבט מול ה"גל גדותיות" וה"אסתי גינצבורגיות" שמחייכות אליכן מפוסטרים ברחוב. שלחו מבט גאה אל המראה. אנחנו צריכות ללמוד לאהוב כל קפל, קמט וצלוליט. אנחנו צריכות לדעת לקבל את עצמנו ואת הגוף שלנו. רזות, מלאות וסתם ממוצעות. אנחנו צריכות ללמוד שערך עצמי לא מגיע מהשוואה לאחרים, אלא מגיע מתוך הבנה וקבלה של הנתונים הטבעיים שלנו. נשים יקרות (וגברים, כמובן): זה הגוף היחיד שיש לכן. אם אתן לא תלמדו לאהוב אותו, מי כן?
