אני כותבת את המילים האלו במחברת עם כריכה חומה, בחושך כמעט מוחלט, עם עט כדורי שמצאתי בחדר. אני נעולה בחדר הזה כבר כמה שעות, מחוברת למכשירי עינויים אלקטרוניים, בשקט כמעט מוחלט, כאשר הרעש היחיד שנשמע הוא תקתוק השעון המעיק. טיק טוק. טיק טוק. עוד כמה שעות אוכל לצאת מפה, לחזור הביתה. אבל בינתיים אני כבולה לקיר ולא יכולה ללכת לאף מקום.
נחזור כמה חודשים אחורה. אני אצל הרופאה שלי, שלעולם לא אצליח לבטא את שם המשפחה שלה כמו שצריך, מספרת לה על כך שלאחרונה אני נתקלת בבעיות שינה. אני מתעוררת בכל שעה בערך לכמה שעות, משלחת בעיטות כואבות בבן זוגי ואם זה לא מספיק אז גם הצלחתי ליפול מהמיטה בקלאסה מופלאה.
הרופאה מהנהנת, שולחת אותי לסבב בדיקות, וכשאלה לא מעלות דבר, היא שולחת אותי למרפאת שינה. "זה כלום", היא אומרת "תגיעי לשם, תלכי לישון, וישלחו לך תוצאות כמה שבועות לאחר מכן". בדיקה רפואית שכוללת שינה? נשמע תענוג.
השבועות חלפו והגיע הזימון שלי. בצער רב וביגון קודר אני אורזת לי תיק, מבינה שזו הפעם הראשונה שאשן לבד מחוץ לבית, ועוד בבית חולים. אני יוצאת בדרך הייסורים לפתח תקווה, עיר ילדותי. מבקרת את ההורים, נושמת נשימה עמוקה ומגיעה לבילינסון. כבר בכניסה מצאתי לי חברת אמת על בסיס העובדה ששתינו צריכות לבלות את הלילה במעבדה מסתורית. אנחנו מחליפות פרטים מרתקים על נחירות, התעוררויות וסוגים של תה מרגיע, ועולות למחלקה בחשש רב.
במחלקה אני פוגשת בטכנאית חיננית עם חיוך גדול, שכנראה השכיח ממני את הפחדים. אני מנסה לראות כוכב נולד בחצי עין בזמן שהיא ממלאה איתי שאלון על הרגלי השינה שלי, ואנחנו מגיעות למסקנה שאין לי כאלה. אני אוהבת לישון. אני ישנה בממוצע כ-12 שעות ביום, ויום בלי שנת צהריים הוא מבחינתי יום מלא סבל. אני יושבת על הכורסא הגדולה בחדר ההמתנה עם פיג'מה סקסית במיוחד שכוללת טריינינג עם כתמי אקריליק וגופיה עתיקה, ומחליטה שזה לא כזה גרוע. עוד מעט אוכל לישון.
מה שמתחשק לי זה לישון
ברגע זה, כשכבר התחלתי להיות מרוצה מכל הסיפור, הטכנאית קוראת לי למעבדה עצמה. היא מחזיקה בידיה מעין ראוטר ארכאי, שכבלים אינספור יוצאים מקצותיו. אני המומה מכדי לחשוב על הערות מתוחכמות, ויושבת שם בזמן שהיא הופכת אותי לגרסא דלת תקציב של רובוקופ. בזה אחר זה, כבלים מתחברים לראש שלי, לרגליים, לחזה ולגב. לאחר חצי שעה של חיווטים אני קמה ומנסה להסתובב קצת במחלקה. אבל התנועה שלי מוגבלת מאוד. כל צעד גורם לניתוק כבל וצפצופים בלתי פוסקים. אני הולכת בגב כפוף, בצעדים קטנטנים. אחות שנתקלת בי שואלת אותי אם איבדתי משהו, "כן", אני משיבה בעצב, "את הכבוד העצמי שלי".
ב-11 וחצי בלילה, שעה מוקדמת למדי בשבילי, אני פורשת לחדר שהוקצב לי. מדובר בחדר שמשמש כתחנת בדיקות דם בימים רגילים, אבל הלילה הוא הסוויטה שלי. סוויטה שכוללת חלון שאי אפשר לסגור, ערימה של מבחנות ומיטה עם מזרון בעובי סנטימטר וחצי. אני מיואשת, ומחליטה לנסות להירדם. אני מוציאה את הספר שהבאתי מההורים - הארי פוטר הראשון, מעניין מספיק כדי לא להשתעמם למוות, אבל לא מותח ברמה שימנע ממני שינה - ומנסה לקרוא. בשעה אחת וחצי אני מגלה שסיימתי את הספר. לא מרשים לי לשחק פרוט נינג'ה באייפון, כי התדרים המסתוריים של המכשיר מתנגשים עם התדרים הרובוטיים שלי. אני שוכבת באפלה מוחלטת, ובאיזשהו שלב נרדמת.
ארבע לפנות בוקר לא נרדמת
זה היה קצר. אני מתעוררת מבעיטה עוצמתית ברגל שמאל שמנתקת את כל הכבלים. הטכנאית חוזרת אלי ומחברת אותי מחדש, ואני נזכרת בימים שעבדתי בתמיכה טכנית. "נתק את הכבל, חכה 20 שניות, וחבר מחדש". אני מצליחה לישון עוד שעה או שתיים ומתעוררת סופית בארבע לפנות בוקר. הייאוש מנצח אותי. אני מתחילה לכתוב במחברת שהבאתי איתי ולהסתובב במחלקה.
אני מגלה שיש עמותה לאנשים שמציירים עם כפות הרגליים, ומחשבת את הסכום של מספרי החדרים. זו חוויה, אני אומרת לעצמי, כדי לא לפרוץ בבכי ולהרטיב את הכבלים היקרים. אחרי שעה של טיולים השמש עולה. אני הולכת לחדר הטכנאית, שמנתקת אותי מהכבלים ומשחררת אותי לבוקר קריר ומוקדם מדי. אני הפוכה מדי מכדי לנסוע הביתה, ולשמחתי, ההורים שלי אוספים אותי אליהם.
הספה בסלון שלהם מעולם לא הייתה נעימה יותר. השמיכה מרגישה כאילו היא עשויה ממשי יקר ערך, והכרית שמלווה אותם מזה שנים רכה כמו בטן של חתלתול. אמא שלי שואלת איך היה, אני עונה בעייפות תשובה קצרה – "חוויה" וחושבת לעצמי "סיוט זה למעשה חוויה בזמן עבר". אני נרדמת ממש בקלות, מוקירה כל רגע. לא אכפת לי לישון שתים עשרה שעות ביום. לא אכפת לי לישון גם שעתיים. כל עוד שלא ייקחו ממני יותר את השינה, אני בסדר איתה, בכל דרך שבא תבחר לבוא.
פוסטים נוספים של ליברמן-פלשקס:
