ניב שטנדל

ההפגנה בתל אביב, 30.7.11. צילום: אוריאל סיני, GettyImages

יום אחד קמה בחורה צעירה בשם דפני ליף, פתחה איוונט בפייסבוק, ארזה אוהל וירדה לשדרות רוטשילד. כל כך פשוט, כל כך לא מחושב: פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא פראייר ומתחיל ללכת, ולכל הנקרה בדרכו קורא הוא לבוא. ומאוהל לאוהל הופכת השדרה למאהל, ובעקבותיה מתמלאות אוהלים שדרות נוספות, וערי אוהלים קמות ברחבי הארץ כישובי חומה ומגדל, ואמהות יוצאות לצעוד עם עגלות, ורופאים שובתים רעב, ורפתנים מפסיקים לחלוב, וכל הגל הזה מאיים לשטוף את הארץ מתחלואיה ולהוציא אותה רחוצה ונקיה, מוכנה לקבל בחזרה את אזרחיה לחיקה.

אבל אני רוצה לחזור לרגע לרוטשילד. הרי באותה מידה יכולה היתה המחאה להתחיל בכל מקום אחר. בשכונת הארגזים, נניח. או בכיכר העיר בערד. אבל היא התחילה ברוטשילד, ובכך דנה מיד את המוחים להיות מתוייגים כמפונקים, צפונבונים, סמולנים וכו'. אבל ספק אם המחאה היתה זוכה לחיבוק תקשורתי כה חם אלמלא היתה מתחילה ברוטשילד. הבחירה – האינטואיטיבית, יש להניח – להתיישב דווקא ברוטשילד, בלב הברנז'ה, קרוב למערכות העצבים של גופי התקשורת, שיחקה לידיהם של המארגנים. מובן שהעובדה כי רבים מהם הם פועליה הצעירים של התעשייה וסמוכים על שולחנה לא פוגעת בסיקור האוהד, מה עוד שהתרחבות המחאה לזעקת המעמד הבינוני כולו הכניסה בתוכה גם את סקטור העיתונאים המשתייך אליו. וזה עוד לפני שהתייחסנו לאירוניה הנפלאה שבין שם השדרה לפרופיל המוחים.

אחת הטענות המרכזיות המופנות כנגד המחאה מנסה למזער את ממדיה ולצייר אותה כאירוע קטן בהרבה מכפי שנדמה, שמנופח באופן לא פרופורציונלי על ידי התקשורת. זו התעלמות גסה מהעובדות – 150 אלף איש שצועדים ברחובות במחאה חברתית ולא פוליטית אינם הולכים ברגל, גם אם הם כן – אבל לא לחלוטין משוללת יסוד. ערכו של השמן שנוסכת התקשורת בגלגלי המהפכה לא יסולא בפז. היא מחזיקה אותה חיה ומהדהדת בראש הכותרות במשך תקופה ארוכה באורח יוצא דופן, דוחקת מפניה כמעט כל דבר – ראש משפחת פשע שנרצח, שופט עליון שנחקר באזהרה. אפילו גמר "כוכב נולד"!

ההתגייסות של מערכות החדשות היא המובן מאליו, אם כי יש מי שיאמר – מזכיר הממשלה צבי האוזר למשל – כי גם כאן ההתייצבות מוגזמת. מי שצפה במהדורות החדשות המיוחדות בשבת האחרונה יכול היה לחשוב שנקלע לזירת מלחמה: כתבים פוזרו ברחבי הארץ, מסוקים הועלו לאוויר ויונית לוי נשלחה לחזית. מאז "עופרת יצוקה" לא ראינו התלהבות כזו במערכות החדשות.


אבל מסתבר שהדחיפה התקשורתית לא נעצרת במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה הממלאות את הבוקר והערב הטלוויזיוניים. השבוע הודיעו "הוט" ו"יס" כי גם הן מתכוונות לשאת את נס המרד. ב"הוט" העירו את "הינשופים" של ערוץ 8 מתרדמת הקיץ שלהם ושלחו אותם להתקשקש בשדרות רוטשילד; ב"יס" תשודר החל מיום ראשון הקרוב, תחת הכותרת "התעוררות", סדרת סרטים דוקומנטריים אקטואליים שיצרו דורון צברי, איתי אנגל ואחרים.

"הינשופים" היא רצועה אינטליגנטית ומרתקת, והפאנלים שהנחה רוגל אלפר מן השדרה המיוזעת ושודרו במקביל בערוץ 2 ובערוץ 8 לא נפלו מאלו שהנחה באולפן הממוזג (חפשו בעמוד הזה גם את הדיונים מהמאהל). בדיונים הקצרים אך המחכימים שנערכו במתחם המאולתר עלו שאלות לא פשוטות ואמירות נוקבות: רני בלייר קרא להפיכה, אבישי עברי מאתר הסאטירה הימני "לאטמה" ביטל את העניין כולו כמחאה שמאלנית של השבט הלבן. אבל לצד ההתרגשות הרבה שניכרה על פני המשתתפים, אפשר גם היה לחוש בסערת הרוחות במקום. שלשום למדנו שיש מי שאינו חפץ בביקורם של "הינשופים" במקום, ובערב כבר התקשו המשתתפים להתגבר על עוצמת המגהפון. אחרי שאלפר וחבריו נאלצו לקפל מוקדם מן המתוכנן את השולחן, הודיע ערוץ 8 כי התוכנית לא תתייצב ליום השידורים השלישי כמתוכנן. חבל: גם בשיח הטלוויזיוני המאסיבי סביב המחאה ישנם מעט דיונים רציניים ועמוקים אודותיה.

הינשופים במקומם הטבעי. תצלום: יח"צ

בין שלל המחאות, לא נפקד מקומם של הרופאים, שזוכים אף הם לחיבוק בלתי מתפשר ולא נכנס לפרטים הקטנים של אנשי האוהלים, שכרגע, מרוב רצון להיות בלב הקונצנזוס, מוכנים לחבק את כל מי שמבקש חיבוקי: מעמד ביניים או טייקון, בוגר צבא או בוגר ישיבה, ברי סחרוף או אביב גפן. אז גם הרופאים בפנים, יאללה, למה לא. באמת מגיע להם.

מי שמבקש להשחיז את טיעוניו בכל הנוגע למאבק הרופאים, מוזמן לצפות היום בסרט "מסביב לשעון", שיוקרן בשעה 22:00 ב"יס דוקו". הסרט (שרגעים בו אינם קלים לצפייה כשזוכרים שלא מדובר בפצעי איפור מ"אי.אר" אלא בחיתוכים ואיברים פנימיים אמיתיים) מלווה את ד"ר דרור סופר, הטראומטולוג היחיד ב"איכילוב", ג'וב כבד שרובץ על כתפיו כמו הגלובוס על כתפי אטלס. הבמאי השווייצרי אלכסנדר גוצ'מן מתלווה אל ימי עבודתו המתישים כשהוא מתרוצץ בין חדרי הטיפולים, בין צעיר שנדקר במועדון לילה לילד שחווה תאונת פגע וברח לאישה שניסתה להתאבד לפלשתינאי שרוצה לחזור לעזה עוד לפני שהבריא.

מעבר לדיוקן האנושי המרתק של אדם שנושא על גבו את צער העולם בסטואיות מרשימה, "מסביב לשעון" הוא עוד מסמך שמלמד על מערכת בריאות הקורסת תחת העומס. כוח האדם קצר והמלאכה מרובה. אתם מוזמנים להשלים את הצפייה עם "מתים מעייפות", סרטו פוקח העיניים של עמנואל רוזן על המתמחים הרצוצים. סיבה טובה לפתוח אוהל.