לפני שמונה שנים, כשהיה בן 61, החליט ישראל גבר לעזוב את עבודתו כמסגר מכני. "שאלתי את עצמי, מה יעשה לי טוב על הנשמה? ראיתי מולי את המסכנים, האנשים שזקוקים לעזרה. אמרתי בלבי, לי יש מספיק כדי לגמור את החודש יפה ואפילו לנסוע לחו"ל - עשיר כבר לא אהיה". מאז הוא מתמסר כולו לפעולות התנדבות.

אשתו יהודית (68), שתמכה בהחלטתו, עשתה זאת הרבה שנים לפניו. אצלה זה התחיל בגיל 41. "חליתי בסרטן השד ופרשתי מהעבודה ברפא"ל", היא מספרת. כשהחלימה, חזרה לרפא"ל כמתנדבת למשך 10 שנים, ובמקביל התנדבה בשירותי הרווחה. כיום הם מתנדבים ב־9 מקומות שונים בסך הכל, ואינם מבינים כלל על מה המהומה ולמה צריך לספר את סיפורם.

להתנדב זה מזון לנשמה

"יש עוד רבים כמונו", הם אומרים בצניעות. "להתנדב זה מזון לנשמה". וישראל מוסיף: "הבעיה היחידה היא שאני חייב לשים לעצמי גבול, שאני עצמי לא אקרוס מרוב המקומות שאני רץ אליהם, כדי שאוכל להמשיך לתת גם בעתיד.

"כשעזבתי את העבודה הילדים שלי דאגו ואמרו 'תהיה כל הזמן בבית', ואני אמרתי: 'תוך שבוע לא תהיה לי דקה', ובאמת כך היה. פתחתי את האינטרנט, כתבתי 'מתנדבים' ועלו לי הרבה מקומות ועמותות. התחלתי להתקשר אליהם, ומהר מאוד היומן היה מלא".

והיומן שלהם אכן עמוס לעייפה: שניהם מתנדבים במרכז ייעוץ לקשיש של הביטח הלאומי, בלשכת הרווחה בקריית חיים, באש"ק – אגודת שירות למען הקשיש, בקריית ביאליק, במשרד הביטחון ובשי"ל, שירות ייעוץ לאזרח. בנוסף, יהודית מתנדבת פעם בשבוע כפקידה במכון לפיזיותרפיה של קופת חולים מכבי וישראל מתנדב פעמיים בשבוע בבית קסלר לבעלי מוגבלויות, באגודה למען העיוור ובעזר מציון.

יהודית: "ברגע שאני שומעת כמה קשה למישהו, אני מעריכה את מה שיש לי. אם אפשר לעזור, למה לא?"

את הבוקר הם פותחים יחד בקפה על מרפסת ביתם בקריית ים. מיד אחר כך הם אצים לעמל יומם. "יש לנו רכב אחד, אבל מעולם לא הייתה מחלוקת מי נוסע בו. כשאנחנו נוסעים למקומות שונים ישראל נוסע באוטובוס", משתפת יהודית.

מדי יום ראשון היא מבקרת בביתן של שתי קשישות שאליהן הגיעה דרך מרכז ייעוץ לקשיש בביטוח לאומי, ומקדישה לכל אחת מהן לפחות שעתיים. "אני מלווה אותן חמש-שש שנים והן מחכות לביקורים שלי כמו אוויר לנשימה", היא אומרת. "אני עוזרת להן אם הן מתקשות במשהו, מקשיבה לצרות שלהן, שומעת סיפורים על השואה, על הילדים, מוודאת שמתייחסים אליהן יפה, שהן לא מחזיקות הרבה כסף בבית. במשך השבוע אני נפגשת עם חמישה קשישים, ולכולם אותן מצוקות".

ואיך אתה, ישראל, פותח את השבוע?

"אני נוסע ללשכת הרווחה בקריית חיים, שם מחכה לי רשימת טלפונים של קשישים. מכל אחד מהם אני שומע אם הוא מתמודד עם איזו מצוקה ומטה שכם וכתף כדי לעזור. אם יש עניינים שהעובדת הסוציאלית צריכה לטפל בהם, אני כותב לה. בצהריים, כמו בכל יום, אני חוזר הביתה לאכול עם יהודית".

בימי שני נוסעים שניהם יחד לשי"ל. לשם מגיעים "אנשים שפוטרו מהעבודה ולא קיבלו משכורת, שכנים שרבו, אנשים שיש להם בעיות עם עמידר", מדגים ישראל. "אנחנו מקשיבים, מייעצים, נותנים טלפונים למי לפנות. כל זאת כמובן אחרי הכוונה שקיבלנו".

משם ממשיך ישראל לביקורי בית מטעם מרכז ייעוץ לקשיש. "במשך השבוע אני מבקר בבתים של עשרה קשישים, למשל ניצולי שואה. תתפלאי, אבל יש אנשים שעד היום לא יודעים את הזכויות שלהם ואני דואג שיקבלו את המגיע להם. יש זוג יוצאי אתיופיה שאמורים לקבל עזרה סיעודית ואני נמצא שם כדי לסייע במילוי הטפסים, ממלא דו"ח ומעביר הלאה להמשך טיפול. יש אנשים שאני בא אליהם לביקורים ממושכים, אנשים בני 90 או 100, אני מבקר אותם בבית וגם מצלצל אליהם. אנשים שנמצאים לבד, אין להם ילדים, אין להם אף אחד בעולם, והביקורים שלי בביתם הם עולם ומלואו להם וגם לי".

כסף זה לא הכל

מאיפה המוטיבציה להתנדב בכל כך הרבה מקומות?

ישראל: "אני לא יכול לעמוד מנגד ולראות סבל ועוני של אנשים, להרגיש שאני מסוגל לעזור ולא עוזר. אני עושה את זה בשמחה גדולה. בעבורי להתנדב, למשל במקום כמו בית קסלר, עם 84 נכים, ולקבל מהם אהבה פי אלף ממה שאני נותן - זה שווה הכל".

יהודית: "ברגע שאני שומעת כמה קשה למישהו אחר, אני מעריכה את מה שיש לי. ברגע שיש מזור לנשמה, יש אושר פנימי. חוץ מזה, אם אפשר לעזור, למה לא?".

ישראל: "יש כאלה שאומרים שאנחנו פראיירים. הם אומרים, אני לא מוכן להתנדב באף מקום, אתן מעצמי רק תמורת כסף. אני עונה להם, הכרתי קשיש אחד שנפטר בבית. היו לו 2 מיליון שקל. הוא שמר אותם בשביל שמישהו יטפל בו אם ייפול. מי ביקר אותו כל יום, הבת שלו? לא, אני. בסוף הוא נפטר והבת לקחה את הכסף. מסקנה, צריך לפרגן, לאהוב, לעזור. כסף זה לא הכל".

מה אתה עושה בבית קסלר? לא כל אחד יכול להתמודד עם בעלי מוגבלויות.
ישראל: "אם יציעו לי לעזוב את כל ההתנדבויות תמורת מיליון שקל, אני אגיד 'לא, תודה'"

"זה נכון, המראות לא פשוטים. אני מתנדב שם פעמיים בשבוע. בימי שלישי אחר הצהריים אני עוזר לתקן עגלות נכים, ובימי חמישי בבוקר אני עוזר למדריכת גינון להעביר חוג. תוך כדי אנחנו שרים שירים ואני מספר להם סיפורים. היום, למשל, היה לאחד הצעירים יום הולדת 25, כתבתי לו ברכה, ציירתי לו ציור ונתתי לו במתנה פסל קטן. השמחה שלו שווה הכל. יציעו לי לעזוב את כל ההתנדבויות תמורת מיליון שקל, אני אגיד 'לא, תודה'".

ואין יום שאתם אומרים לעצמכם אולי נוותר, היום לא נלך?

ישראל: "להפך. מדרבן אותי שמחכים לי ואני צריך לקום".

יהודית: "הברכות שאני מקבלת מהאנשים זה השכר שלי. בכל שיחה, בכל ביקור, תמיד מקבלים אותנו בנשיקות ובחיבוקים. בזכות ההתנדבות אני מצליחה לבנות את עצמי. בזכות זה שאני מצליחה לשמוע צרות של אנשים, אני באה ואומרת כמה אנחנו מאושרים. למרות כל מה שעברתי, כמה טוב לנו".

כשלא יכולתי לבקר – טלפנתי

כשהיא מדברת על מה שעברה מתכוונת יהודית למחלת הסרטן ולבעיות הגב שמהן היא סובלת. "חליתי בגיל 41, התגלה לי גוש סרטני בשד", היא מספרת. "אני נשאית של הגן BRCA1, עברתי כריתה וטיפולים כימותרפיים ובמשך תקופה ארוכה התמודדתי עם המחלה. למזלי החלמתי, עד שלפני שבע שנים התגלה בשד השני גוש טרום סרטני. כשהרופא שאל מה אני מעדיפה, בחרתי בכריתה מלאה.

"דווקא כשקיבלתי טיפולים אמרתי, כשאצא מזה אלך להתנדב. ביקשתי להתנדב ב'אחת מתשע' ולא התקבלתי, אז מצאתי מקומות אחרים".

ואת גם סובלת מבעיות בגב.

"מהגב סבלתי כבר מגיל צעיר. בגיל 31 עברתי ניתוח בעמוד השדרה שלא הצליח, וכך סחבתי את זה עד לפני שנה. הגעתי למצב ששכבתי במיטה עם כאבים איומים. בסופו של דבר עברתי ניתוח, שגם הוא לא עזר. אחרי חמישה שבועות עברתי עוד ניתוח עם קיבוע. הפעם זה הצליח. יש לי כאבים, אבל אני מתפקדת. הרופא אמר שגברים חזקים אחרי שלושה חודשים לא עשו מה שאני הצלחתי לעשות".

לא פשוט להתנדב כשאת בעצמך לא במיטבך.

"בזמן ההחלמה לא הפסקתי להתנדב. ישראל הביא לי את רשימת הטלפונים ובמקום לבקר בבתים, התקשרתי".

ישראל: "החיים לימדו אותי לחיות יום ביומו. קמתי היום בבוקר, אני מרגיש טוב. לא מסתכל על העבר ולא על העתיד, אלא חי את ההווה. אני שמח שקמתי בריא ואני יכול לעזור לאנשים באותו יום. אני תקווה שכל יום יהיה כמו היום".

הם הכירו בצבא. יהודית, ילידת בודפשט, עלתה ארצה והתגוררה ברמת ישי, וישראל ירושלמי במקור. "שבועיים אחרי שהכרנו ישראל הציע לי נישואים, שלושה חודשים אחר כך התחתנו. יש לנו שלושה ילדים ותשעה נכדים. הילדים גאים בנו. הבת שלנו עובדת סוציאלית והיא עצמה עוזרת לאנשים. היא אומרת 'לימדתם אותנו לאהוב אחד את השני ולתת מעצמנו לאחר'", מספרת יהודית.

איך אתם מתמודדים עם פרידה מקשישים שהולכים לעולמם?

יהודית: "ביקשתי בזמנו באחד המקומות שהתנדבנו בהם שידאגו לתת לנו כלים, כי זה באמת לא פשוט, אלה אנשים שאנחנו מלווים שנים ונקשרים אליהם. בנוסף עברנו לאחרונה קורס להתמודדות עם חולי אלצהיימר שמסייע לנו מאוד".

ישראל: "אני מלווה כבר תקופה איש שירות הביטחון לשעבר, אב שכול חולה אלצהיימר. אני יודע שהוא לא זוכר על מה דיברנו לפני חמש דקות, ועדיין מרגיש שעושה לו טוב כשאני בא. במקרים כאלה השערות סומרות. אנשים שהיו משכמם ומעלה הגיעו לתחתית, ומתייחסים אליהם כמו לאפס. לכן אני מתנדב. כתוב 'וזכרתי לך חסד נעורייך', אבל מי זוכר? אף אחד לא זוכר".