אירינה איבנוב

בת 43 מתל אביב, נרצחה בדקירות סכין על ידי בן זוגה, בינואר 2014. השכנים הזעיקו את המשטרה בגלל הצרחות האיומות שנשמעו מהדירה שבה התגוררה. אבל כשהשוטרים הגיעו, אירינה, שנדקרה שוב ושוב בפלג גופה העליון, כבר לא הייתה בחיים.

ראיסה וטניק

בשנות ה־60 לחייה, מבאר שבע, נרצחה בינואר 2014, במכות פטיש על ידי בעלה, שכבר הורשע בבית המשפט ב־2011 על תקיפתה ואפילו קיבל עונש: חצי שנה מאסר על תנאי. בנה ההמום, שהגיע לדירת ההורים שהפכה לזירת רצח מזוויעה, היה זה שנאלץ להודיע למשטרה שאביו רצח את אמו.

יאנה לודיאנסקי

בת 30 מאשקלון, נרצחה במאי 2014 בדקירות סכין על ידי בן זוגה שחשד כי בגדה בו עם השכן. אחרי שהשתכר, ניסה לחנוק אותה והתפתח מאבק פיזי ביניהם. כשהאלימות יצאה משליטה, יאנה נכנסה לדירתם ונעלה את הדלת. אך בן זוגה השיכור עקר את סורג החלון, הצליח להיכנס לחדרה ושם דקר אותה שוב ושוב, עד שמתה.

זינב דבאח

בת 78 מהגליל, נרצחה ביוני 2014 במכות פטיש על ידי בעלה, שכעס כי ביקשה ממנו לנסוע לבאר שבע, לבקר את הנכד שלה. הבעל בן ה־88 סירב וכשהמשיכה להתווכח איתו, חנק אותה. אחר הביא פטיש והיכה בראשה 10 פעמים, עד שמתה.

נדזדה וולפסון

בת 69 ואם לשניים, מקריית גת, שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים, נרצחה ביולי 2014 בדקירות סכין על ידי בן זוגה שהתאבד. בחודש האחרון לחייה התדרדר מצבה הרפואי והיא נזקקה מאוד לטיפולו של הבעל, שלדברי השכנים סעד אותה לבדו. ואז, בחצות הלילה, הוא רצח אותה בדקירות סכין וקפץ מהקומה התשיעית אל מותו.

וואפה דבש

מהכפר אום טובא שליד ירושלים, נרצחה ביולי 2014 יחד עם שלושה מילדיה, על ידי בעלה שהצית עליהם את ביתם. כשהודיעה שהיא רוצה להתגרש ממנו, הוא החליט לנקום בה. כשניצתה האש הגדולה, שלושה מחמשת ילדיה וגם הבעל איבדו את חייהם מיד. וואפה, שנכוותה בדליקה הענקית בכל חלקי גופה, אושפזה במצב קשה מאוד בבית החולים, אך כעבור כמה ימים גם היא מתה. היא השאירה אחריה שתי יתומות המומות וכואבות, היודעות שניצלו מהמוות הנורא, רק כי במקרה לא היו בבית.

דפנה בר ציון

בת 50 ואם לבת, מתל אביב, נרצחה בספטמבר 2014 במכות פטיש על ידי בן זוג, שלו נישאה רק לפני כשנתיים. כשהחלו התפרצויות הקנאה, שבירת החפצים בבית והאלימות המילולית, היא ביקשה שיוצא נגדו צו הרחקה, שהוארך שוב ושוב. במקביל, התלוננה על ההטרדות האלימות שלו במשטרה וגם הסבירה לחוקרים שהיא מאוד חוששת לחייה. בבוקר יום הרצח היא הגיעה לדירתו, לבקשתו. היא התכוונה לסיים סוף סוף את הקשר הפוגעני, אבל הוא רצח אותה במכות פטיש ונמלט מהמקום. בתה בת ה־25 היא זו שמצאה אותה שם, מתבוססת בדמה וללא רוח חיים.

אביטל רוקח

בת 45 ואם לשלושה, מירושלים, נרצחה ב־50 דקירות סכין על ידי בן זוג, באוגוסט 2014. הוא כבר הורחק מסביבתה בעבר, בעקבות תלונותיה החוזרות על אלימות, שהחלה עוד בשנת 2004. למעשה, שבוע לפני הרצח בן הזוג לשעבר כבר איים על חייה, אבל נעצר רק ללילה ואז שוחרר. הוצא נגדו עוד צו הרחקה ל־90 יום, אבל הוא לא כיבד אותו. למרות שאחד מבניה התקשר למשטרה וגם הגיע בעצמו לתחנה, כדי לדווח שאביו הודיע כי רכש גרזן וסכין, כדי לרצוח את אמו, האב לא נעצר שוב. אביטל, שרצתה לשמור על מקום עבודתה ולכן לא הסכימה לקבל את הצעת השוטרים לצאת למקלט לנשים מוכות מחוץ לירושלים, נרצחה בכניסה לביתה.

מה אפשר לעשות כדי להפחית את מעשי הרצח?

רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצ"ו, שניהלה מקלט לנשים מוכות במשך 20 שנה, טוענת שהלך הרוח בחברה שלנו מאפשר את המשך האלימות. "יש פה סלחנות כלפי המכים, שבאה לידי ביטוי ביחס של השוטרים וגם של השופטים, ובהתעלמות מההפרות של צווי ההרחקה שהוצאו על ידי בתי המשפט".

"למה המשטרה לא משתמשת באיזוק אלקטרוני לגברים שהורחקו מבתיהם בגלל אלימות? בעולם המערבי כבר עושים את זה שנים. כשיש אזיק אלקטרוני, ברגע שהגבר מתקרב לבית האישה, מקבלים את המידע הזה במשטרה וגם האישה יכולה להגן על עצמה. מחקרים מראים שאיזוק כזה של גברים אלימים מציל חיים. אבל בישראל, במקום לאזוק גברים אלימים, מעדיפים להמשיך להפנות את הנשים למקלטים ומשאירים לארגוני הנשים את משימת ההגנה עליהן".

אישה נרצחה בידי בן זוגה, מוסר הדיווח היבש בחדשות. לפעמים נמסרים שמה, גילה ומקום מגוריה. לפעמים פחות מזה.

שבע פעמים שמענו את המילים האלה מתחילת 2014, אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מה הן אומרות? האם הצטמררנו? אולי בחלק מהפעמים. אולי כשהנרצחת הייתה מפורסמת. אולי כששמה הזכיר לנו מישהי אחרת שאנחנו מכירים, אם בכלל צוין שמה. אולי כשמבטה העייף בתמונה נגע בנו לרגע, אם בכלל רצינו להסתכל, אם בכלל פורסמה תמונה.

כשהתחלנו לחפש את השמות ואת פרטיהן של הנרצחות, כדי לחלוק להן פה כבוד אחרון, גילינו שבמשטרת ישראל אין רשימה מסודרת כזו, ושבחלק מהדיווחים על רצח נשים בידי בני זוגן, המופיעים בעיתונות היומית, לנשים האלה אין שם. תמונות יש רק לחלק מהן. כן, במיוחד אם הן ערביות, אבל לא רק.

אלה הפרטים שדלינו במאמץ על הנשים שנרצחו מתחילת 2014 על ידי בני זוגן, עד למועד פרסום הכתבה הרשימה התארכה. על חלקן הקטן כתבו יותר מזה בעיתונות, על רובן עוד פחות.

למרבית הצער, הצלחנו לאתר תמונות רק של כמה מהן. חשוב שנזכור: כל סיפור רצח כזה התחיל באישה שחיה עם איש. שאהבה, וצחקה, ובכתה וחלמה. שרצתה לנהל חיים רגילים כמו של כל אחת ואחד מאיתנו. שאולי העזה ללכת מהבית שבו היה לה לא טוב, ושילמה על כך מחיר. שאולי נשארה בבית כזה כי קיוותה שהדברים יסתדרו, וזה לא קרה. כל סיפור כזה התחיל באישה שחיה עם איש, והסתיים בכך שיום אחד הוא לקח פטיש או סכין ונטל את חייה.

שנת 2014 מגיעה לסיומה, בואו נקדיש להן כמה דקות, לנשים האלה. לסיפורים שלהן. ננסה לחשוב מה עבר על אישה אחת מהן, שיכולה הייתה להיות השכנה שלנו, האישה שמחכה איתנו בתחנת האוטובוס, המוכרת בחנות. בואו נחשוב מה אפשר היה לעשות כדי שזה לא יקרה. מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה לנשים אחרות.

  • תודה ליעלה כהן, מנכ"לית משותפת בעמותת אלה, המפעילה עבור משרד הרווחה את מרכזי הסיוע למשפחות הנרצחות והנרצחים ברחבי הארץ, על הסיוע בהכנת הכתבה.