עקרות בית נחושות: הן בחרו שלא לעבוד בחוץ ומברכות על כך כל רגע

לבנה שמואל בחרה להיות עקרת בית מההתחלה

"מבחינתי הייתי שותפה בפרנסה. גידלתי חמישה ילדים ללא עזרה"

"רוב השנים הייתי עקרת בית מתוך בחירה", מספרת לבנה שמואל (55) מבת ים, נשואה ואמא לחמישה (35, 32, 29, 22, 20). "אחרי חודשיים בצבא, בגיל 18.5, התחתנתי. בגיל 20 כבר הייתי אמא. לפני כן למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי קצת בתור פקידה בבנק, אבל בהיריון הראשון הכניסו אותי לשמירת היריון, ועזבתי את העבודה".

"אז נשארתי בבית, ואחרי כמה שנים של הפסקה ילדתי עוד שני ילדים. תמיד רציתי משפחה גדולה, ונהניתי להיות עם הילדים מכל הלב והנשמה. רציתי להיות פנויה אליהם לגמרי, לא יכולתי לחלק את תשומת הלב שלי ביניהם לבין עוד משהו".

"נהניתי להישאר איתם בבית ולגדל אותם. הייתי מעמידה סירים כבר מהבוקר, ולארוחת צהריים הילדים היו מביאים את כל החברים שלהם. בתוכי הרגשתי קצת רחמים על ילדים שמגיעים לבית ריק, בלי ארוחה חמה. בתקופה ההיא לא היו צהרונים, וזה הרגיש לי קצת כמו הזנחה".

וכשהם קצת גדלו לא חשבת לחזור לעבוד?

"האמת היא שהייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן לחשוב על זה. תמיד היו בית, סידורים, לעזור לבעלי, הצרכים של הילדים... ועכשיו אני כבר גם סבתא לנכדים – הילדים של הבת הגדולה ממש גדלו אצלי בבית".

"כשרציתי לעשות קריירה כבר פספסתי את הרכבת. לפני 5 שנים ניסיתי למצוא עבודה, ואפילו עבדתי כמה חודשים ופוטרתי. אחרי זה כבר לא ניסיתי. לא מצאתי מה שאני אוהבת".

איך בעלך קיבל את הבחירה הזו?

"לבעלי היה טוב שאני בבית. לפעמים כשהמצב הכלכלי היה לא טוב הוא היה רומז בעדינות שאולי כדאי שאצא, אבל לא ממש לחץ עליי".

ולא היה לך קשה עם הרעיון שאת לא שותפה בפרנסה?

"מבחינתי הייתי שותפה בפרנסה. גידלתי חמישה ילדים ללא עזרה. אפשרתי לבעלי לעבוד עד שעות מאוחרות - לפעמים הוא היה מגיע הביתה ב־9-8 בערב. תרמתי את חלקי מבחינה כלכלית: חסכתי את האו־פר שהייתה צריכה להיות במקומי, והקמתי משפחה לתפארת. אני לא מרגישה פחותה בגלל זה שלא יצאתי לעבודה בחוץ".

ומה עם התפתחות אישית? לא חסר לך לעשות משהו למען עצמך?

"כל הזמן הזה למדתי – בעיקר קורסים בתחום העידן החדש. נומרולוגיה, אסטרולוגיה, טארוט. זה מה שמחייה אותי".

סליחה על השאלה, אבל מה יקרה אם החיים יובילו אותך למקום שבו תצטרכי לפרנס את עצמך? הרי אין לך מקצוע.

"לפעמים צצות לי מחשבות על כך שאין לי את הביטחון הכלכלי של מי שעשתה קריירה. אבל יש לי מקצוע שאני לא משתמשת בו - אסטרולוגיה - וגם יש עבודות מזדמנות. ומעבר לכך אנחנו די מסודרים, כך שיש ממה לחיות גם אם יקרה משהו".

מה היתרון הגדול מבחינתך של להיות עקרת בית?

"הידיעה שהילדים גדלו בתחושת ביטחון עם אמא זמינה ופנויה אליהם. וכמובן אני עצמי נהניתי להיות איתם ולגדל אותם בנחת, בשקט נפשי, בלי להצטרך לחלק את עצמי בינם לבין העבודה".

ומה החיסרון?

"בעיקר מבחינה חברתית - פחות הכרתי נשים מבחוץ. אבל האמת היא שלא הייתי בודדה: תמיד היו שכנות שנכנסו אליי, ובמשפחה גדולה תמיד יש מישהו שצריך, זקוק, מחפש. כך שהחלל מתמלא".

היית מציעה לבנות שלך לבחור כמוך?

"בחירה כזו מאוד קשורה לאופי. שתי הבנות שלי מאוד עצמאיות ויוזמות, כך שלא נראה לי שיהיה להן טוב לשבת בבית. וגם המצב הכלכלי היום שונה מבעבר: פעם היה אפשר שאחד מבני הזוג יישב בבית. היום שני בני הזוג חייבים לעבוד".

אביטל אופנר עזבה קריירה כדי לגדל את הילדים

"בשלב מסוים נמאס לי להרגיש אשמה שיש לי ילדים"

לאביטל אופנר (51), אמא לשלושה בנים (26, 21, 14) דווקא הייתה קריירה, ואפילו תובענית. "עבדתי 17 שנים, ועבדתי קשה, מהרגע שהשתחררתי מהצבא", היא מספרת. "בהתחלה כמזכירה רפואית בקופת חולים, אחר כך במרכז רפואי ולבסוף במשרד פרסום, שם הייתי מנהלת אדמיניסטרטיבית 12 שנה".

"ואז נולד הילד השלישי, אחרי ארבעה היריונות שלא הצליחו. וכשהוא נולד הייתי עייפה מהמרוץ. לא עניין אותי שום דבר – רציתי רק להיות בבית עם התינוק שלי, להיניק בשקט בלי הלחץ של לחזור לעבודה ולשאוב בקבוקים. ולהיות למען המשפחה. להיות בבית כשהגדולים (שהיו אז בני 7 ו־12) מגיעים מבתי הספר".

"הרגשתי שנמאס לי שבכל פעם שילד חולה או שקרה לו משהו אני צריכה להתחנן לבוסים שייתנו לי לצאת. נמאס לי להרגיש אשמה שיש לי ילדים. רציתי להפסיק להיקרע בין העבודה לבית; להפסיק לירות לעצמי ברגל עם הניסיון להיות פרפקט בעבודה, כשמחכה לי עוד משרה בבית. זה פשוט היה יותר מדי".

"לא, כי הייתי צעירה ולא פחדתי מכלום. לא חששתי מבעיות פרנסה כי בעלי פרנס אותנו. אמנם ויתרנו על הרבה דברים שקודם יכולנו להרשות לעצמנו, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. פשוט הייתי עייפה".

איך בעלך הגיב להחלטה שלך?

"בעלי אהב מאוד את זה שאני בבית. שיש אוכל, שיש עוגות, שאני לא צריכה עזרה מאף אחד, שהכל מתנהל על מי מנוחות".

לא הפריע לך שהפסקת להכניס כסף?

"ממש לא. בעלי ואני שותפים לגמרי. ברור לי שאני עושה עבודה לא פחות קשה ממנו. הוא עושה את מה שהוא טוב בו, ואני עושה את מה שאני טובה בו. אם הכישורים שלנו היו הפוכים יכול להיות שהתפקידים היו מתהפכים".

ואם חלילה תיאלצי להתגרש?

"אני כל כך בטוחה בזוגיות שלי שזה מעולם לא הטריד אותי. אולי אם הזוגיות שלי הייתה רופפת הייתי חושבת על זה. אבל אם אצטרך לפרנס את עצמי, אני יכולה לעבוד בכל עבודה. אין לי שאיפות קריירה מיוחדות".

מה החיסרון של הבחירה?

"שאת מובנת מאליה לכולם. ברור להם שאם את לא עובדת, את תמיד פנויה לקבל בקשות".

ומה היתרון של הבחירה הזאת?

"שאני אדון לעצמי. הגמישות שלי מקסימלית. אני קופצת מדבר לדבר בלי לחשוב פעמיים ולא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד".

יעל לופיאן חזרה לעבוד בחצי משרה אחרי 12 שנה בבית

"לפני שילדתי לא ידעתי שאני רוצה להיות אמא טוטאלית"

יעל לופיאן (41) מתל אביב, נשואה ואמא לשלוש בנות (6, 9, 12), לא הספיקה לפתח קריירה או להתחייב למקצוע לפני שהפכה לאמא: "עסקתי קצת באמנות, למדתי עיצוב גרפי וחינוך יצירתי, אבל עבדתי בעיקר בעבודות לא מחייבות כדי להתפרנס", היא מספרת. "הכרתי את בעלי ודי מהר נכנסתי להיריון. בזמן ההיריון עבדתי קצת בחברה של בעלי, וכשהבת הגדולה נולדה, באופן טבעי נשארתי בבית כדי לגדל אותה. לא הייתה לי עבודה משמעותית לחזור אליה והרגיש לי נכון להיות עם התינוקת שלי".

"לפני שילדתי לא הרגשתי טיפוס אימהי במיוחד. לא ידעתי שארצה להיות אמא טוטאלית, אבל זה מה שקרה. כאילו נולד בי עוד צד שלא ידעתי עליו. רציתי ללמד, להיות, להיניק. ממש לקחתי את זה כפרויקט – כולל לימודי בייבי יוגה, עיסוי תינוקות ודולה פוסט פארטום. עשיתי הכל לעומק. ואז נכנסתי עוד פעמיים להיריון, ונהיה רצף של לידה, גידול, היריון, לידה, גידול. מפה לשם נשארתי 12 שנה בבית".

איך הסביבה הגיבה לבחירה שעשית?

"זה היה לא פשוט. יש לחץ חברתי חזק לצאת לעבוד בחוץ. הטרנד היום הוא שאישה צריכה לעבוד בחוץ. זו כמעט בושה לומר שאת אמא במשרה מלאה. עשיתי בחירה שבה כאילו ויתרתי על ביטוי הכישורים שלי, בחירה של שנות ה-50, שהולכת נגד הזרם ושמה אותך במשבצת נמוכה. אבל התמודדתי עם כל זה. אני אישה חזקה".

מה היתרון הגדול של הבחירה שעשית?

"קודם כל, היכרות עמוקה עם הילדות שלי, כי הייתי שם לגמרי כשהן גדלו. צריך כל כך הרבה חוכמה והשקעה כדי להצמיח ילדים, שאי אפשר לעשות את זה בשלט רחוק בשנים הרכות, וגם הרווחתי מבחינת התפתחות אישית: עבודה בחוץ מעמתת אותך עם אתגרים חיצוניים, אבל גידול ילדים מעמת אותך עם עצמך. אין לך לאן לברוח וכל זיוף קטן נרשם. ילדים הם מראה שמשקפת אותך, דורשת ממך להיות טובה יותר. מהבחינה הזו הבחירה שעשיתי סיפקה לי קרקע טובה להתפתח".

ומה החיסרון הגדול?

"הוויתור על התפתחות בתחומים נוספים. אבל צריך להסתכל לטווח ארוך - בדיעבד לא פספסתי כלום. תמיד יש זמן לעשות מה שרצית".

אם אחת מבנותייך תבחר להישאר בבית עם הילדים – מה תגידי לה?

"סביר להניח שאגיד לה שלא משנה מה היא בוחרת, כל עוד היא תהיה שלמה עם עצמה. לעבוד בחוץ זה טוב ולהישאר עם הילדים זה טוב, כל עוד את נאמנה לעצמך ושומרת על מינונים נכונים של השקעה בילדים מול השקעה בתחומים אחרים – גם מבחינת מספר השנים וגם מבחינת השעות בכל יום".

"אם אני מסתכלת על עצמי מבחינת המינונים, אולי פחות שנים בבית היו מספיקות. אבל לא הייתי מוותרת על הבחירה הזאת. שכחנו שאנחנו לא צריכות להיות גברים; שאנחנו יכולות להשיג הישגים גם בצורה אחרת".

יפית גרוברג פתחה עסק קטן אחרי תשע שנים בבית

"אחרי שבעלי עבר תאונה, הרגשתי שאני חייבת להיות בבית ולאסוף את השברים"

יפית גרוברג (42), נשואה ואמא לשלושה (17.5, 13, 11) מכפר בן־נון, לא התכוונה לשבת בבית. עד גיל 29 היא עבדה בבנק כמנהלת קופת מטבע חוץ וכבנקאית אישית, ואז בעלה עבר תאונת דרכים קשה. "במשך שנתיים וחצי עברנו בין ניתוחים לשיקומים, כשאני מג'נגלת בין העבודה לילד בן השנתיים וחצי שהיה לי בבית. אחרי שנתיים נכנסתי להיריון והרגשתי שאני לא יכולה יותר; שהמשפחה מתפרקת לי בין הידיים. מכיוון שבעלי לא פירנס בשלב הזה היה לי חשוב לשמור על המשכורת שלי, אבל הבנתי שאין ברירה; שאני צריכה להיות בבית ולאסוף את השברים".

לא הרגשת שאת מוותרת על משהו מהותי בכך שאת נשארת בבית?

"כן, הציקה לי התחושה שאני לא מתקדמת, לא מתפתחת, לא עושה בשביל עצמי – כי לא יכולתי להרשות לעצמי לימודים או התפתחות אישית. אבל לא הגדרתי את עצמי כעקרת בית או כ'לא עובדת', אלא כאמא שנמצאת בבית בשביל הילדים. בבית העבודה לא פחותה מאשר בחוץ; רק בלי שכר הולם. לא הרגשתי שאני מקריבה. פשוט עשיתי את מה שחשוב לי, וסדרי העדיפויות שלי שונים מאלה של מישהי אחרת".

ומבחינה כלכלית, איך הסתדרתם בלי המשכורת שלך?

"זה לא היה פשוט: בעלי חזר לעבוד, אבל היו המון ויתורים מבחינתי. אף פעם לא קניתי לעצמי ולא פינקתי את עצמי ולא בילינו. חיינו בצמצום ובאופן מחושב. אבל היה לי שווה לשלם את המחיר הזה".

ומה בן זוגך אמר?

"היה לו נוח. לקחתי על עצמי את כל האחריות של הבית – כולל בנקים, מסיבות בגן, קניות, הכל. בעצם המשכתי לג'נגל. נתתי לו זמן פנוי לעשות את מה שהוא צריך. חוץ מקריירה הוא פיתח גם תחביב מקצועני – הוא אלוף הארץ באופני יד, עושה 'איירון מן', מרצה על הסיפור שלו. ואני תמכתי בו באהבה רבה לאורך כל הדרך".

לפני שלוש שנים, אחרי תשע שנים של משרה מלאה בבית, יפית החליטה לפתוח עסק קטן בבית - חנות של בגדי נשים ומתנות. "כדי לקדם את החנות הביתית שלי עשיתי יריד עם אומנים, וגיליתי שהיה לי יותר מעניין לעסוק ביריד מאשר בחנות", היא מספרת. "סגרתי את החנות, ובשנתיים האחרונות אני מפיקה ירידים, כנסים ואירועים שקשורים לתחום הלייף סטייל".

מה היתרון הכי גדול של הבחירה שעשית?

"שיש לי פנאי להשקיע במה שחשוב לי באמת – הילדים. אני טיפוס עצמאי ודומיננטי, קונטרול פריקית. הבחירה הזאת אפשרה לי לנהל כמו שרציתי את פרויקט חיי".

ומה החיסרון הגדול?

"הוויתור על ההתפתחות האישית".

תמליצי לבת שלך להישאר בבית עם הילדים?

"אמליץ לה להישאר עם הילדים אבל גם לעשות מה שהיא אוהבת. אני מאמינה שבשנים הראשונות מישהו מההורים צריך להישאר בבית – או היא או בן זוגה. אם אנחנו רוצים להיות הורים שהם חלק מחיי הילדים זה כדאי מאוד".