אחרי יום הולדתו החמישים שחל לפני שבוע, יכול מוטי רייף להתבונן סביבו בסיפוק ובהחלט לטפוח לעצמו על השכם. בקריירה שלו הוא הספיק המון, לרבות תקופה קצרה בה היה קונסול ישראל בלוס אנג'לס. במישור המשפחתי הוא בקשר מצוין הן עם משפחתו הגרעינית והן עם פנינה בריק, אם ילדיו התאומים, שמלאו להם השנה 19 והם משרתים בצבא. יש לו חברים טובים שאוהבים אותו והולכים איתו לאורך כל הדרך, אחרי 25 שנות עבודה מפרכת הוא הגשים את חלומו להקים את "שבוע האופנה הישראלי" וכמו שהוא אומר - "זוהי רק ההתחלה".

כאילו לא די בכך, כמתנת יום הולדת עמד רייף בחודש שעבר על השטיח האדום בטקס פרסי האמי היצירתי, שם היה מועמד לפרס כמפיק, יחד עם ססיליה פק וענבל לסנר, על הסרט הדוקומנטרי "מיס עולם האמיצה", שעוסק בפרשת האונס של לינור אברג'יל והפעילות שלה בעקבות האירוע. הסרט אמנם לא זכה בפרס אבל אך עורר עניין רב בעולם.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית "לאשה" לאנדרואיד

הסוד הגדול

רייף נולד בחיפה, בשכונת בת גלים. אחר כך עברה המשפחה להדר, "ואז", הוא נזכר, "בשנת 1969, סבתא זכתה בפיס במאה אלף לירות. זה קרה בתקופה שבה בית עלה שלושים אלף לירות, וככה עלינו לכרמל".

"לא רציתי להיות הומו. אני בא מבית שבתפיסה של אבא שלי, גבר זה מי שיש לו הצלחה גדולה אצל נשים. אז בשביל להוכיח לאבא שלי שאני גבר, עבדתי בזה. שכבתי עם כל ילדה בבית הספר שרצתה, ועם כל חיילת ואחר כך עם כל דוגמנית שהייתה מעוניינת"

הוא היה ילד חיפאי מהכרמל (ומי שמכיר את חיפה יודע היטב מה זה אומר לגור על הכרמל), מקובל בחברה, אבל לא באמת מתעניין בחיים החברתיים. ילד שיש לו עולם פנימי משל עצמו, שמצלם, מצייר, מסתובב במשך שעות ביערות, בוואדיות: "הייתי חוזר בערב, ומעולם לא שאלו אותי איפה הייתי ומה עשיתי. לא נהגו לאסור עליי דברים, לא אמרו לי 'לא'".

בבית הספר לא ממש למד: "מעולם, מעולם לא הקשבתי למורה במשך יותר מעשר דקות. היום קוראים לזה אי.די.די, אבל אז אף אחד לא הכיר את המושג". למרות זאת, בעזרת אותו קסם אישי שיפלס את דרכו בהמשך חייו, הוא היה אהוב ליבן של המורות ועם חלק מהן הוא שומר על קשר עד היום.

בן עשרים וקצת הגיע לתל אביב כדוגמן, ובעזרת אותו קסם אישי שהקסים בשעתו את המורות פלוס אמביציה ענקית ויכולות לקרוא את המפה, כבש את העיר בסערה. בתוך שנתיים הפך למלך תצוגות האופנה בישראל, מותיר מאחור מתחרים, בעיקר נשים, שלא הבינו מאין הגיע ההוריקן הכריזמטי שהזיז אותם הצידה. זה לא היה פשוט, לא כולם אהבו את זה, אבל ברבות הימים חלק ממתחריו עבדו איתו או אצלו בדרך זו או אחרת.

באותם ימים, בעיקר בשלהי שנות השמונים, נקשר שמו לרומנים סוערים עם נשים רבות. המפורסם ביניהם היה עם פינצ'י מור, שנפטרה לפני כשנה מסרטן. אז הייתה מור דוגמנית מובילה ואושיה תל אביבית מוכרת. הקשר נמשך מספר שנים והפך גם לקשר עסקי משותף.

תמיד היו גם גברים בחייו, אבל בסתר. חברותיו ידעו, גם חברים קרובים ידעו, אבל הוא עצמו לא דיבר על כך ובעצם, הוא לא יצא מהארון עד לפני שנים ספורות.

עם כל הפתיחות שלך, בעצם חיית חיים כפולים והיה לך סוד.

"סוד נורא. שנים שהסתרתי. נתחיל מזה שלא רציתי להיות הומו. אני בא מבית שבו בתפיסה של אבא שלי, גבר זה מי שיש לו הצלחה גדולה אצל נשים. אז בשביל להוכיח לאבא שלי שאני גבר, עבדתי בזה. שכבתי עם כל ילדה בבית הספר שרצתה, ועם כל חיילת ואחר כך עם כל דוגמנית שהייתה מעוניינת".

ותמיד היו נשים שרצו והיו מעוניינות?

"עליי המציאו את המשפט 'אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים'. תמיד היו, והרבה. בתוך תוכי ידעתי, ידעתי מגיל נורא צעיר. אבל הסתרתי. וההסתרה היא כאב שאין לתארו. הסוד פוצע אותך יותר מכל פצע פיזי. אין לתאר את ההקלה ותחושת השחרור שאני חש עכשיו, כשאני חי בשלום עם מי שאני. אני לא משקר יותר, לעולם לא אשקר יותר. לא לעצמי ולא לאף אחד אחר".

מה גרם לך לדבר אחרי כל כך הרבה שנים?

"הגיעה השעה. אדם שכל הזמן מסתיר משהו, כאילו אוצר עמוק בתוכו מחלה. השלתי טונות של משקל מעליי. מכירים אותי בעיקר מהאינסטגרם, שם אני עושה מעין טור רכילות על עצמי. דווקא בגלל שהרבה שנים הייתי עסוק בלהסתיר, יש בי משהו שנהנה לחשוף. זו עוד שכבה שאני מסיר מעליי, ובהנאה גדולה מאוד. אני לא רוצה לשקר יותר. לכן גם יצאתי בגלוי עם הפוסט על עישון המריחואנה. חשבתי שמספיק עם הצביעות, ואני לא מצטער לרגע שעשיתי את זה.

"שלא תטעי, מערכות היחסים הטובות והארוכות שלי היו דווקא עם נשים. אני הרבה יותר נהנה במערכת יחסים עם נשים משום שהן יותר מעניינות ועמוקות. אבל המשיכה הפיזית היא לגברים. אני מאמין שכל גבר יכול לקיים יחסים עם גברים. אם הוא פתוח והולך עם עצמו עד הסוף, בלי עכבות. מדובר במשהו פיזיולוגי".

בשל לזוגיות

מה אתה עושה כשאתה לבד בבית? קורא ספר? רואה טלוויזיה?

"אני לא קורא ואני כמעט לא רואה טלוויזיה. אם טלוויזיה - אז זה או סדרות שאני רואה ברצף, או את ה'דה ווייס', שאני חולה על התוכנית הזו, אבל גם אותה אני לא רוצה לראות עם אף אחד, שלא יפריעו לי לבכות בקטעים שאני מתרגש.

"חוויתי משהו קשה. ממש שיברון לב מאדם אחד, שותף שמאוד אהבתי. אהבתי אותו באופן שהכי קרוב לאהבה שאני מרגיש לילדים שלי, והוא פשוט בגד בי, ואני התנפצתי לרסיסים"

"אני כותב, שומע הרבה מוזיקה. או מוזיקה קלאסית, או מוזיקה מהתצוגות שלנו. יש לי אוסף עצום של דיסקים, שמכין העורך המוזיקלי אלי ניסן שאני עובד איתו שנים. אני יכול לשמוע את זה בבית ולעוף. אני מתכנן לי תוכניות, חושב על החלומות שלי. לפעמים אני רוקד, לבד, בבית. אני עף".

עם הדוגמנית פינצ'י מור (צילום: איציק בירן)
עם הדוגמנית פינצ'י מור (צילום: איציק בירן)

ואתה לא רוצה זוגיות ארוכת ימים, קבועה?

"עכשיו כן. כיום אני בשל ומסוגל לחיות בזוגיות. זהו חלומו של כל אדם. אני לא חושב שהייתי מוכן לכך קודם. ממש בימים אלו מתחיל לי איזה קשר שאני מקווה שיתפתח להיות הדבר הזה. למדתי הרבה מהקשר האחרון שהיה לי עם מרסלו בורלון, למרות שדי מהר הבנתי שזה לא הקשר שלי לחיים.

"מה שהיה טוב בקשר איתו זה שהיו לו חיים משלו. הוא איטלקי, מצליח, מגלגל מיליונים, מקושר מאוד בתעשיית האופנה. כשהייתי איתו, פתאום לא אני הייתי במרכז העניינים, וזו הייתה חוויה טובה. אני מייחל למצוא פרטנר שיש לו עולם ומלואו משלו. גם אני השתניתי עם השנים. אני מודע לכך, למשל, שאני אדם דומיננטי".

במה זה מתבטא?

"שאני טיפה שתלטן. שהדברים חייבים להיעשות בדרך שלי. אבל היום אני מוכן קצת לוותר, הבנתי שזה לא הכל עלי. כשאומרים 'שתלטן', זה נשמע כמו משהו לא חיובי, אבל בעבודה למשל, לוקחים אותי כי אני יודע מה אני רוצה ויודעים שאני אביא את התוצאה במאה אחוז. אני לא מסתפק בפחות מזה. זה חייב להיות טיפ טופ. אם זה יוצא רק 99 אחוז, זה לא זה מבחינתי".

ומה קורה אם מישהו מפשל? אם הוא עושה את האחוז הזה של הסטייה מהשלמות?

"אז אני לא צריך לומר הרבה. אני נותן את המבט. יש לי את המבט, מבינים טוב מאוד מה אני בעצם אומר".

רייף מודע לעובדה שיש לו "את המבט", וגם את הנוכחות. המטר תשעים ושלושה, קול הבס הרועם. הוא קורא לתכונות האלו "המתנות" שהוא קיבל, ויודע היטב איך להשתמש בהן. בטוח שהיו בדרך אנשים שרעדו מפחד, שנבהלו מהקשיחות. גם הוא מודה שהיו שנים שהוא היה בוטה, שנים שהוא מעדיף לשכוח, אבל חשוב לו שידעו שמתחת לכל החזות הקשוחה הזו "אני 'עדינה קלמנטינה' רכה, כמו בעצם, כולנו".

שני הפרויקטים הגדולים שלו בשנים האחרונות - הסרט "מיס עולם האמיצה" (שעליו הוא אומר "מרגש אותי לנווט את העשייה שלי למקום שעוזר, לעשות מעשה טוב"), ושבוע האופנה הישראלי, ששם, כך הוא מאמין, יהיה פתח להמון כישרונות ישראליים למצוא נתיב אל העולם הגדול – שניהם סיפורי הצלחה. אבל שנים ספורות לפני כן, המצב שלו היה בעצם בכי רע. שותפויות התפרקו, החזון הגדול התמוטט, הוא עצמו היה על הקרשים.

"העבודה שלי היא הבילויים של אנשים אחרים. זה תצוגות, זה חיי לילה. אבל אני כשלעצמי, אין אצלי דבר כזה 'לצאת לבלות', לא יכול לקרות לי שפתאום יתחשק לי לצאת, למשל, סתם כך לפאב. אף פעם"

"עברתי חוויה קשה. אני, כל חיי, נורא קל לי להמליך מישהו שנמצא לידי. וכשאתה ממליך מישהו, יש לזה מחיר. בניתי, עם השנים, הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד אנשים אכלו מהצלחת שלי. אף פעם גם לא עבדתי מהמקום של 'כמה אני מרוויח, כמה כסף יוצא לי מזה'. וקרה, שאנשים קצת התבלבלו. שכחו אך התחיל הכול ומי נתן למי. חוויתי משהו קשה. ממש שיברון לב מאדם אחד, שותף שמאוד אהבתי. אהבתי אותו באופן שהכי קרוב לאהבה שאני מרגיש לילדים שלי, והוא פשוט בגד בי, ואני התנפצתי לרסיסים. כאב לב מאוד גדול".

"אני מדבר על חודשים של סבל, על לילות ללא שינה. הייתי חוזר הביתה ולא מדליק את האור. בוכה בחושך. בתוך כל זה, היה לי גם אירוע של התקף חרדה".

מה בדיוק קרה?

"הגעתי למשרד, כרגיל, הייתי לפני פגישה, ואז התחלתי להרגיש מחנק בגרון וחום נוראי עולה מכפות הרגליים במעלה הגוף עד שלא יכולתי לדבר. נחנקתי לגמרי, היה לי ברור שאני הולך למות, ורציתי רק לומר את המשפט 'תשמרו לי על נועה ועומרי', אבל לא הצלחתי לדבר. הזמינו אמבולנס, הייתי בטוח שזהו, זה הסוף שלי, ואני זוכר שהמשפט האחרון שעבר לי בראש לפני שהנשימו אותי היה 'תודה אלוהים על חיים נפלאים'".

ואיך כל זה הסתיים?

"זה טיבו של התקף חרדה, אתה חושב שאתה הולך למות, אבל בסופו של דבר, אחרי שטיפלו בי, הייתי בריא ושלם. אבל זו לא חוויה ששוכחים".

איך טפלת במשבר הנפשי? הלכת לשיחות עם פסיכולוג?

"שום שיחות. יש לי את החבר הכי טוב שלי, הנשמה התאומה שלי, שי כרם, שהוא בבחינת צוות מטפלים. אנחנו חברים מאז שהגענו יחדיו לתל אביב, הוא קומונר של 'בני עקיבא', שהתחיל לעבוד ככתב ב'העולם הזה', ואני, החיפאי. וזהו. אנחנו כל השנים החברים הכי טובים - ויש את פנינה, אם ילדיי, שאני לא סובל אותה מרוב שהיא תמיד צודקת. אישה חכמה ביותר שרואה הכל, וגם היא ליוותה אותי בתקופה ההיא. והייתה גם נועה תישבי הנהדרת שמלווה אותי בחברות קרובה שנים רבות ואני לא זז בלי דניאלה, שותפתי לעשייה שהפכה לחברה קרובה".

"היה משבר, אבל לא נפלתי. אני שוקע, אבל לא נופל. החכמה היא לאסוף את עצמך מחדש ולהתחיל להתרומם. ויצאו מהמשבר הזה גם דברים טובים. ככה החלטתי על שבוע האופנה, והחלטתי שהוא יהיה הפרויקט שלי".

אפרופו שבוע האופנה, אתה באמת חושב שיש לנו בארץ מה להציע לחו"ל? הרי פה זה לא פריז. זו ארץ קטנה, די נידחת בסך הכל.

"נכון, פה זה לא פריז. אין לנו את 'שאנל' או את המשאבים שיש לבתים כמו 'שאנל'. אבל אני כמו כל פולני טוב, משתמש במה שיש. ומה שיש לנו זה הקשר היהודי. זה עבד בעבורי בהוליווד, וזה יעבוד גם בעולם האופנה. אני עובד על הרגש, ואני מאמין בזה".

"יש לנו בארץ מעצבים נפלאים, מוכשרים, ולאט לאט, הנה, התגייסו לזה עכשיו גם משרד הכלכלה והתאחדות התעשיינים, אנחנו נפתח 'שואו רום' בישראל, ונביא קניינים מהעולם, ואני מאמין שהמעצבים הטובים שלנו יפרחו ויגדלו כשנוציא אותם החוצה. אנחנו רק בהתחלה. יש עוד הרבה חלומות".

במבט לאחור, איזו עצה היית נותן לאדם צעיר שיוצא זה עתה לדרכו בחיים?

"להיות ממוקד במטרה שלך. המטרה, קרי החלום, זה העיקר. שתדע לאן אתה הולך. כי מי שאין לו יעד ברור וממוקד, סובב במעגלים סביב עצמו. שים לעצמך מטרות. זה לא אומר שלא יהיו מכשולים בדרכך, יהיו ועוד איך יהיו. אתה תמעד ותקום, העיקר שתלך קדימה, לדרך שלך".

"ואני גם רוצה לאחל לכולנו שנהיה מסופקים באמת ממה שהיקום נתן לנו. אני אף פעם לא רציתי להיות מישהו אחר ממי שאני. אני לא מקנא באף אחד. לא סתם סילקו אותנו מגן העדן, היו לנו עיניים גדולות. אני נהנה ממה שיש לי. עובדה, ברגע האמת, אמרתי שהחיים יפים. נכון?"

  • הריאיון המלא שערכה אורנה ננר עם מוטי רייף, בגיליון 3516 של "לאשה".

  • עוד בווידאו: אז איך הגיב כשקיבל את הבשורה על המועמדות?איך מתמודדים בהצלחה עם שינויי הגיל ומה הוא מאחל לעצמו לעשור החדש?