בכל גן ילדים תוכלו למצוא את האמא האנרגטית. זו שיודעת בשלוף מתי חופשת פסח מתחילה, שמחזיקה בהיכון את דף הקשר, מסבירה כמה צריך לגבות עבור דמי ועד, מי התגרשה, התחתנה, פוטרה או מנהלת רומן והכי חשוב, מידע על קייטנות באזור.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

אמא בולדוזר

כאמא אנרגטית היא לא שמרה לעצמה את המידע אלא חלקה אותו עם כל מי שהיה באזור. האנרגטית אף לא חסכה מעצמה מאמץ וערכה סבב טלפונים (אז נהגו לשוחח במקום לשלוח מיילים) כדי להבין מי הולך לאן. כמובן שמישהי חסרת מודעות כמוני הייתה טרף קל לגנרלית, אמהות כמוני מתעייפות רק מלקרוא את הפליירים על הקייטנות - לכן, כשהאנרגטית מצלצלת ומתארת את הרעיון הכללי לפעילות הקיץ, כולל מחירים, ביטוחים, ארוחות, קצת על הצוות והרבה על כמה זה טוב לילדים - אני נכנעת ואומרת "תרשמי גם אותי".

נדרשו לי שנתיים תמימות (תמימות מאוד), כדי להבין שהאנרגטית בסך הכל מחפשת פרטנר מוכר לילדים שלה, סידור למקרה שההסעה מתעכבת, בת לוויה לקפה קר ואוזן קשבת לקטרוגים על אותה קייטנה שהיא בעצמה המליצה עליה.

מיותר לציין כי הקייטנות שנבחרו על ידיה נשאו את השמות והתכנים הכי פלצניים באזור: את קייטנת הגלישה צלחנו בקושי ובליווי פרצופים עצובים של הילדים מידי בוקר, בקייטנת הבישול הם השתעממו, בקייטנת מסע למדע הם לא ממש הבינו מה רוצים מהם ובשבוע סטיילינג היו דמעות של ממש בעיניים של הבת שלי. מה הפלא שאמא כמוני שמחה נורא בחג החנוכה, החודש בו בדרך כלל מסתיימת פריסת התשלומים לסיוטי הקיץ.

תרגישו חופשי להוסיף למינוס בבנק את פעילויות אחר הצהריים, תשלומי ה"אין ברירה" למיניהם כמו שקלים לטובת קרטיבים, ארטיקים, שש משקפות צלילה שאובדות סדרתית, חמש כניסות לחופים מוכרזים ויקרים, ארבעה משחקי וידאו מיותרים, שלושה סרטים, שני ימי כיף אומללים ואחד אלוהינו - כי בלי אמונה באמת שאין דרך לגמור את הקיץ.

הילדים שלי כאמור, שנאו כל רגע בקייטנות הקיץ. הם לא חיבבו את הילדים שצרפתי אליהם, את הנושאים, המדריכים, האוכל, ההסעות, מגוון הפעילויות ואת הצורך להתעורר בבוקר. (ולמרות כל זאת הם אמרו לחברים שהיה כיף בקייטנה, שלא חלילה ייווצר הרושם שאני אמא לא קשובה). חלומם הרטוב היה לקום בבוקר ולבהות בתקרה ולא לעשות כלום חוץ מלהיות מחוברים למסך כל שהוא, בכל זאת, עבדו קשה השנה בגן הילדים.

מתי חוזרים הביתה?

ארועי אחר הצהריים שכללו קונצרטים בפארק, טיולי עששיות או ביקור במוזיאון לוו תמיד בנהימות של חוסר נחת, בפרצופים כועסים וברגשות אשם. כמעט כל מה שעשיתי לא מצא חן בעיניהם ואיזה מזל שארטיק שוקולד (שתמיד עלה יותר מידי) הצליח לצנן את רמת התסכול שלהם.

על התסכול שלי אני לא ארחיב. נדמה שכל אמא עובדת נושאת עימה ספקטרום רחב של תסכול/ רגשות אשם. את רוצה לתת, מלהטטת בין בית- עבודה, בוס- בעל, מטבח- קריירה וחוזר חלילה וכל מה שאת מקבלת בתמורה זו הבעה חמוצה ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. לא יודעת מה אתכן, אני הייתי האמא הכי שמחה בגן באחד בספטמבר.

בתום הקייטנות, במסיבת הסיום הדביקה, אמרנו תודה ו-"היה נהדר", ונשבענו בלב שבחיים (!) לא נרשום אותם לקייטנה הזאת שוב. בני המזל שבינינו סיפרו בעיניים נוצצות על הסבא- סבתא שלוקחים את הילדים אליהם לשבוע האחרון של אוגוסט הנורא ואילו השאר, קרי, האנרגטית, אני ועוד ארבע אמהות שאף פעם לא זכרתי איך קוראים להן - על קייטנת אמהות.

קייטנת אמהות זו נוסחה על פיה בכל יום מתאכסנים חמישה ילדים בבית אחר כשהאמא המארחת מעסיקה אותם עד אחר הצהריים. על פניו, יופי של רעיון, בפועל, מתתי מפחד מהתור שלי.

סרט אמא

הילדים שלי יצאו כל בוקר לבית אחר וחזרו מאושרים. הם דיווחו על אמהות קסומות, פעילות, מחבקות ומרתקות. בבית אחד הם חיפשו את המטמון ובשני הכינו פיצה וכדורי שוקולד, אימא אחת לקחה אותם ליום כיף בבאולינג והרביעית העבירה סדנת קומיקס. אני מניחה שלא תתפלאו כשאספר על אותו ליל שימורים באוגוסט, לילה בו התהפכתי במיטה ולא מצאתי מנוחה או רעיון מקורי לפעילות עם ארבעת הילדים (בנוסף לשניים שלי) שאמורים להתייצב בשמונה בבוקר בפתח הבית.

קיללתי את הקונספט המוכר כ"קייטנת אמהות", קיללתי את הגננת שכל השנה מדברת סרה על החינוך הפורמלי אבל לוקחת חופש על פיו, התבאסתי שאני לא קסומה ומרתקת כמו שאר האימהות. הסתובבתי סהרורית וחסרת מנוחה עד שצץ לי רעיון גאוני בראש.

בבוקר קיבלתי את הילדים עם חיוך, נפרדתי מהאימהות, הישרתי מבט אל הילדים ובטון בוטח הכרזתי על יום כיף: "מה שבא לכם – תעשו". הילדים צווחו בשמחה, התנפלו על מכשיר הדי וי די, ביקשו וקיבלו פופקורן כאוות נפשם וגם שלוקים כאוות נפשם, ארוחת הצהריים כללה תפריט נטול ירקות ובפעם הראשונה יצאתי מגניבה קסומה וטובה כאחת. (זה המקום להודות להוא שהמציא את אטמי האוזניים ולהיא שהמליצה לי על טיפות רסקיו, בעיקר כשהזאטוט ההוא שאל "מה? זה המקרר שלכם? שלנו יותר גדול!").

האם דורשת צדק ילדותי

מאז אותן קייטנות עברו שנים. הילדים שלי גדלו ("נראה לך?" זו התשובה שקיבלתי לפני שבועיים כשהעזתי להעלות את הנושא בפני הצעיר ביניהם). האימא האנרגטית עברה ליישוב קהילתי, אותן אמהות שאף פעם לא זכרתי את שמותיהן מהנהנות לשלום כשאנו נפגשות בסופר, אולי הן עדיין כועסות בגלל היום בו אפשרתי לצאצאים שלהן לצאת מהמסגרת הממושמעת, חשבון הבנק עדיין מרוקן, החום הופך לבלתי נסבל מקיץ לקיץ, נושאי הקייטנות הופכים למופרכים (קייטנה יפנית, קייטנת אם ובת...), הילדים שלי בתחילת גיל ההתבגרות – עניין לא פשוט בפני עצמו - ועדיין, אם יש כמה רגעי אושר צרופים בחיי, הם טומנים בחובם את העובדה שחסל סדר קייטנות בשבילי.

אילו הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, מבלי להתבלבל הייתי ממסדת קייטנות מועילות מעט יותר (הייתן נרשמות בהמוניכן - תאמינו לי). הרי ממילא הילדים מקטרים ולא שבעי רצון מאף פעילות, אז קייטנת ניקיון, קייטנת כביסה, קייטנת קניות ולסיום – קייטנת סידורים ותשלומים - שלפחות ילמדו לעזור בבית. כך נעבור את הקיץ בשלום.