הנה תיאור מצב אפשרי אחד: השעה עשר בלילה. אתם בקושי מגרדים את עצמכם מן הספה. אבל לילד שלכם יש חיים הרבה אחרי ההשכבה: הוא יוצא מן המיטה, שר לעצמו ולכם, מבקש עוד סיפור, עוד לשתות, עוד משחק. העייפות ממנו והלאה. טוב, אין פלא: בצהריים בגן הוא ישן שעתיים וחצי.

והנה תיאור מצב אפשרי אחר: שש בערב. הגעתם רק לפני שעה וקצת הביתה, וזה זמן האיכות שלכם עם הילד. קצת לדבר על מה נשמע, אולי עוד טיפה משחק ביחד בגן השעשועים. הבעיה היחידה היא שאין עם מי לדבר: הילד שפוך, יללן, ומיד כשמכניסים אותו למכונית נרדם וישן שנת ישרים, בלי מקלחת וארוחת ערב (רק כדי לקום למחרת בחמש בבוקר, דקה לא מאוחר יותר). טוב, אין פלא: הגן שלו כבר לא מאפשרים לישון בצהריים.

איפה הדרך החוצה מהמלכוד הזה, ואיך מוצאים אותה? ובמילים אחרות, מהו הגיל שבו ילדים אמורים להפסיק לישון בצהריים?

"אין גיל אחד, כי יש שונות גדולה בין ילדים בנוגע לצרכי השינה שלהם", אומרת ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית ומחברת הספר "דיאלוג עם ילדים". "נכון שיש משמעות להרגלים, אבל בסופו של דבר, יש כאן עניין של ויסות פנימי, ואצל כל ילד הצורך לישון בצהריים נמשך עד גיל קצת שונה".

"מבחינה פיזיולוגית, טווח השונות בין ילדים גדול מאוד", מסכים פרופ' יעקב סיון, מנהל מכון ריאות, טיפול נמרץ והמרכז לרפואת שינה בבית החולים "דנה" לילדים. "עד גיל שנה וחצי כל הילדים ישנים בצהריים, וחלקם גם ישנים בבוקר. בגיל שבע, ילדים בודדים- אולי אחוז אחד מכלל הילדים- עדיין תופסים תנומות צהריים. מבחינה פיזיולוגית, המקדימים מפסיקים להיזקק לשינה בצהריים בערך בגיל שנתיים וחצי, והמאחרים יזדקקו לה עד גיל חמש. הגיל הבעייתי הוא גיל שלוש וחצי: בסביבות הגיל הזה בערך מחצית מהילדים רוצים לישון בצהריים, וכמובן מחצית מהם לא רוצים.

"בפועל, השאלה אם הילדים ישנו בצהריים או לא תלויה במסגרת החינוכית שלהם, או בהרגלי הבית (אם הם חוזרים הביתה באחת בצהריים). אלה מהם שלומדים בגן עם ילדים צעירים מהם - יישנו בצהריים. אלה שנמצאים עם שנתון בוגר מהם - לא יישנו. התוצאה היא שחלק מהילדים יישנו גם אם אינם זקוקים לכך, ואחרים - לא יישנו על אף שהשינה עדיין נחוצה להם".

הבעיה היא שילד שמקבל יותר מידי שעות שינה או פחות מידי, הוא עניין מתיש עד מאוד להורים. "כשילד זקוק לשנת הצהריים, הוא קם אחריה רגוע, ממוקד ונעים", מתארת ד"ר כצנלסון, "ואם היא לא מתאפשרת, יהיה לו קשה לתפקד. לעומת זאת, ילד שישן בצהריים גם אם בעצם הוא כבר יכול היה לוותר עליה, עלול להירדם בלילה מאוחד, להתקשות לקום מוקדם לגן, ואז שוב להיזקק למנוחת צהריים מפני שנוצר מעגל קסמים של עייפות. מצב כזה פוגע בילד ושוחק את ההורים".

איך יודעים אם הילד שלנו עדיין זקוק למנוחה?

"ילד שכלל אינו זקוק לשינה, לא יירדם", קובע פרופ' סיון. "ילדים מטבעם רוצים לשחק, והם יישנו רק אם באמת יהיו עייפים. המצב השכיח יותר הוא הפוך: שהילד צריך שינה ולא מאפשרים לו. דרך אחת לברר אם הילד זקוק לשנת הצהריים או לא היא לנסות למנוע אותה, למשל בסוף השבוע, ולראות איך הוא מתנהג" אם בשש בערב הילד כבר לא מתפקד, הוא כנראה עדיין זקוק לשנת צהריים. דרך שנייה היא לסכם את מספר השעות שהילד ישן ביממה. ילדים בגיל שלוש וחצי-ארבע צריכים בין עשר ל-13.5 שעות שינה ביממה, כשהממוצע הוא 12 שעות. אם הילד ישן בצהריים, הולך לישון בשבע בערב וקם בחמש בבוקר, או נרדם רק בעשר בלילה ומשגע את ההורים, זה יכול להיות סימן ששנת הצהריים באה על חשבון שנת הלילה, וכדאי לשקול לבטל אותה".

נופר ישי-קרין, פסיכולוגית קלינית, מוסיפה עוד נקודת מבט: "אצל ילדים בני חמש באמת שנת צהריים עלולה לפגוע בשנת הלילה, אבל אצל בני שלוש- שלוש וחצי לפעמים 'ההיפריות' של שעת ההשכבה בכלל נובעת מעייפות", היא אומרת. "לא פעם הילד, על אף שישן בצהריים, באמת עייף בסביבות שמונה-תשע, אבל אצלו העייפות מתבטאת דווקא בחוסר מנוחה וקושי לעצור. במצב כזה, ההורים עלולים לטעות לחשוב שהילד לא עייף מספיק, ולבטל את שנת הצהריים. התוצאה תהיה שהילד יהיה עוד יותר 'היפר' בשעת ההשכבה".

אולי הם פשוט צריכים לישון פחות בצהריים?

לפי פרופ' סיון, פתרון הקסם באמת יכול להיות הגבלת זמן השינה של הילד בצהריים. "כמות השינה שילד ישן בצהריים היא פונקציה של הגיל", הוא אומר. "תינוק זקוק לשעתיים-שעתיים וחצי. ילד בגיל 3-4 זקוק לשעה וחצי עד שעה ושלושת רבעי. אחא שבגן לא פעם נותנים לו לישון שעתיים ויותר, ואז הוא הולך לישון מאוחד בלילה, קם מוקדם בבוקר, ושוב עייף בצהריים. הדרך למנוע את מעגל הקסמים, ולהביא את הילד למחזור שינה סביר של שנת לילה בערך משמונה בערב עד שבע בבוקר, היא להגביל את השינה לפחות משעתיים לאותם ילדים שעדיין זקוקים לה".

רק שעכשיו, נראה אתכם מבקשים את זה מהגננת בגן. "כשמבקשים מהגננת לא להרדים ילד, או להעיר אותו אחרי זמן קצר, בדרך כלל מקבלים שיתוף פעולה חלקי", אומרת ד"ר כצנלסון.

"זו באמת בעיה: אם ילד אחד קם אולי גם אחרים יקומו, ולא פעם סדר היום של המערכת מושתת על זמני מנוחת הצהריים". לדברי ישי-קרין, אפשר בהחלט להבין את הגננת: "הורים שמרגישים ששנת הצהריים מפריעה לשנת הלילה, מבקשים בדרך כלל להעיר את הילד אחרי חצי שעה. אבל זה לא פשוט: לכולנו יש מחזורי שינה, שכוללים שינה קלה, שינה עמוקה ושנת חלום. משנת חלום קל לנו להתעורר; משינה עמוקה- קשה. אלא שילדים בגילאי ארבע עד שש ישנים מרבית הזמן שינה עמוקה מאוד, ולהעיר אותם זו כמעט התעללות. אצל ילד מחזור שינה לוקח שעה, ולפעמים, למרות רצון ההורים, הפיתרון היחיד הוא לחכות שעה שלמה".

עוד בלאשה:

ואולי פשוט חסרים לילד גבולות?

רגע רגע. ואולי העובדה שהילדה שלנו מסרבת ללכת לישון בשעה סבירה בערב בכלל לא נובעת מעודף שינה, אלא מחוסר גבולות?

"זה בהחלט אפשרי", עונה ישי-קרין. "אצל ילדים ששנת הצהריים מיותרת להם, אפשר לצפות הירדמות בלילה בתשע במקום בשבע. אבל כשהורים מדווחים על ילדים שנרדמים ב-11 או 12 בלילה, מן הסתם מדובר במשהו אחר. ממה שאני רואה, זה קורה בדרך כלל אצל הורים עסוקים מאוד, שבאים מאוחר הביתה, וכל שגרת הערב מתחילה מאוחר. לפעמים הילד, שלא ראה אותם מספיק, מתעקש לנצל את השעות האלה להישאר איתם".

איך באמת יודעים?

"בדרך כלל אפשר לדעת בעיקר על ידי ניסוי וטעייה", עונה ד"ר כצנלסון. "אם כשאותו ילד לא ישן בצהריים הוא נרדם בשבע בערב, כנראה הבעיה היא עודף שעות שינה. אבל אם גם אז הוא מושך ומנסה לא לישון, כנראה שהקושי להירדם בלילה נובע מסיבות אחרות: למשל, רצון בשליטה, רצון להיות 'כמו גדולים', פחד מחלומות או פשוט רצון לפגוש את ההורים".

פרופ' סיון מסכם: "פשוט סכמו את שעות השינה ביממה. אם הילד ישן מעל 12 שעות, סביר להניח שהוא פשוט לא עייף. ואם ישן עשר או פחות, מדובר בסיבות אחרות".