אנשים
קרין דביר לא מוכנה יותר לסכן את עצמה תמורת 6,000 שקל בחודשהעובדת הסוציאלית הוותיקה מספרת על התנאים הקשים שגרמו לה ולעמיתיה לפתוח בשביתה. היא גם תשמח להכיר לשר הנגבי אנשים רעבים, שעכשיו אין מי שיעזור להםלהמשך קריאה...
צילום: אלבום פרטי
קרין דביר. "לא ייתכן שאנשים אקדמאים, עם ותק, שאמונים על מתן סעד לאזרחים קשי יום, נזקקים בעצמם להשלמת הכנסה"
רק מה שהיא אוהבת: התגרשה, שינתה את שמה והחלה להקשיב ללבנויה אור-יהב עברה חוויות קשות. אחרי שיחות רבות עם חולים שבהם טיפלה, הבינה שהחיים קצרים, ומאז היא נשמעת כאילו כתבה בעצמה את השיר ההוא של גלי עטרילהמשך קריאה...
צילום: ליה יפה
נויה אור-יהב. "למה לחכות לפטיש? למה לא לשנות את החיים כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא נאמנים לעצמנו?"
אין ברירה, חוזרים לשגרה: איך זה שאני לא מתגעגעת כמעט לכלום?למשך ימים ארוכים לא הצטרכנו יותר מדי, לא קנינו יותר מדי, לא שאפנו ליותר מדי, לא רצנו, לא החלפנו, לא דרשנו, לא חיפשנו. בעיקר מצאנו. את עצמנו. מה רע?להמשך קריאה...
צילום: טל שחר
חוזרים לשגרה (1): שדרות רוטשילד בתל אביב
שרדה את השואה, ניצחה חרדות - ועכשיו הקורונה גורמת לה לפחדאסתר בר-נוי קפצה למים פעמים רבות, אבל הנגיף מסין הצליח להפחיד גם אישה אמיצה כמוה. "כשהאלטרנטיבה היא למות, יושבים בבית. זה לא הדבר הכי גרוע בעולם"להמשך קריאה...
צילום: אלבום פרטי
תמונת ילדות: אסתר בר-נוי (משמאל) עם האב פנחס, האח התינוק אהרון-יהודה, האם לאה והאחות נחמה, שבזכותה כולם ניצלו, 1947
באופן מפתיע, אני בכלל לא מרגישה כלואה עכשיו. אני מרגישה חופשייהענת לב אדלר סגורה בביתה כמו כולם, אבל שגרת הקורונה מעוררת אצלה תחושות נעימות שהיא לא חוותה כבר שנים. "את חופש התנועה אני מכוונת פנימה"להמשך קריאה...
ענת לב אדלר בביתה בתל אביב, השבוע. הגיע הזמן ליישם את הסעיף השלישי בתפילת השלווה
מתפשרת על גבות של פרידה קאלו - העיקר שתחזירו לי את הלק-ג'לבהיעדר בריכת שחייה בגלל הקורונה, מצאתי לעצמי בריכות חדשות לקפוץ אליהן: למשל, בריכת ההלם של רבבות נשים שלא מוכנות להיפרד מהמניקוריסטית שלהןלהמשך קריאה...
צילום: ליה יפה
ענת לב אדלר. אפשר לשרוד בלי החדרת לחויות והזרקת רעלנים בין הגבות, אבל איך נשרוד בלי ציפורניים עשויות?
עזבה מקום עבודה ויצאה לעצמאות: "התקווה ניהלה אותי, לא הפחד"יעל אפטר מעולם לא פחדה לקפוץ למים, עד שעלתה על סאפ וחששה מנפילה. היא אכן נפלה, נרטבה קצת - ואז העזה לעשות מהלך אמיץ באמת, והפעם בלי לפחד להמשך קריאה...
צילום: יריב כץ
יעל אפטר. "תמיד הרגשתי שזה לא נורא ליפול, כי בסוף אני אקום על הרגליים"
"זה הדבר הכי מפחיד וגם הכי מתגמל: צריך להעז להסכים למות"לא, אנחנו לא מדברים על מחלה חשוכת מרפא, חס וחלילה, אלא על נכונות לעשות שינוי משמעותי במערכת היחסים שלנו. ד"ר מאשה הלוי עשתה את זה ונשארה בחייםלהמשך קריאה...
צילום: ירדן מרקוס
ד"ר מאשה הלוי. "כשאני פוחדת להגיד משהו במערכת היחסים שלי, זה הסימן הכי גדול לכך שאני צריכה להגיד אותו"
אלנה פרנטה הודתה: "חששתי שלא אצליח", ומיד הבנתי: זה נכתב עבוריענת לב אדלר נרגעה לגלות שגם סופרת מצליחה (ולא משנה מהי זהותה) עדיין חוששת מהמפגש שבין האצבעות למקלדת. ומתברר שהייתה לה פוביה עוד יותר גדולהלהמשך קריאה...
צילום: AP
קצינת משטרה אמיצה מקליפורניה. אין מצב שהסופרת האיטלקייה הייתה נתפסת בפוזיציה הזו. היא אמנם מתמודדת עם פחד מנחשים, אבל יש גבול
לומדת לרכוב על אופניים בגיל 80: "הנכדים חושבים שאני משוגעת"גם אסתר הלוי סחבה תסכול של שנים, ולאחרונה החליטה להתמודד איתו. מתברר שאין הבדל בין קפיצה לבריכה לעלייה על אופניים: בשני המקרים מחליטים להפסיק לפחדלהמשך קריאה...
צילום: אלי דסה
אסתר הלוי. "יש לי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות, ורכיבה על אופניים היא אחד מהם"
ענת לב-אדלר
|
|
ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.