אחד מעמיתי המרצים ניסה להסביר באחד השיעורים האחרונים מיהו מעצב. "יש הרבה אנשים שיודעים לבשל, אבל הם לא שפים. כשאתם אוכלים אוכל של שף, אתם יודעים את זה. יש לו טעם אחר", אמר.
מרצלינה פאולינסקה (Marcelina Paulinska) היא כזו: כשרואים את זוויות הצילום שלה, את הפריטים שהיא בוחרת ואת המקומות שבהם היא נמצאת – פשוט יודעים שהיא מעצבת. היא לא מצלמת סדרות, אין לה נושאים קבועים ולא תמיד הקשרים, ובגלל זה אני אוהבת אותה אפילו יותר. אם מתעמקים אפשר לראות שהיא עוקבת אחרי כמה נושאים שמעניינים אותה – אבל הבחירה באה מהבטן, ולא מבריף של מומחה לשיווק.
כמי שחונכה לפי גישת העיצוב התעשייתי המודרני – כזו המקדשת את השימושיות, חפה מקישוטיות ומעודדת סדר ופשטות – פלטת הצבעים והחומרים שלי נגזרה בעיקר מעץ, מתכת גולמית או פליז, וכשהתפרעתי הייתי מוסיפה נגיעה של לבן. כשנגלה אלי עולם הטקסטיל לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. את השנה האחרונה ביליתי ביצירת חוטי סריגה, באין סוף שילובים של גוונים, ובכל פעם שחשבתי שמצאנו את ההרכב היפה ביותר, הגיע אחד חדש ותפס את המקום הראשון בלבי.
כך הרגשתי גם כשגיליתי את העמוד של Hedi Gharrat, שגדוש בצילומים שמזכירים לי תמונות תלת ממדיות, כאלה שצריך למקד את המבט כדי לקלוט אותן.
את הבקשה לצאת לסמסטר אחד בחו"ל, במסגרת חילופי סטודנטים, הגשתי אחרי שנסגרה ההרשמה. חשבתי שזה לא יסתדר, אבל הפחד מתחושת הפספוס גרם לי להתעקש. העיר היחידה שנשארה כאופציה הייתה ליסבון. נסעתי בלי לדעת הרבה על המקום שבו, בסופו של מסע, פיתחתי אהבה עזה לצבע הצהוב ואת היכולת למצוא השראה בחוסר דיוק.
הבתים בליסבון צבועים בצבעים משמחים. אני לא יודעת מה קדם למה, אבל הם אנשים מרוצים, חייכנים ונינוחים. החשבון של ז'וזה לורנסו מזכיר אותם: כמו הספרים בצילומים שלו, שמסודרים לפי צבעים, כך גם הבתים בעיר – ניצבים בסוג של גרדיאנט שעובר בין כחול לתכלת ומאדמדם לוורדרד.
עוד בתיכון אמרתי לעצמי, שאגור תקופה מסוימת בחו"ל. לפני כמה שנים הגיעה ההזדמנות: מצאתי את עצמי מתאהבת ברחובות ליסבון, ונשארתי תקופה לא מבוטלת. מה שאני בעיקר מנסה לשמר מאותה תקופה הוא את היכולת לתעות בעיר כמו שתועים ביער. הזיכרון של אותה תעייה-תחושה התעורר בי כשפגשתי את לורן ואנאל טולילה, שתי אחיות בנות 25 ו-23.
הן נכנסו אלי לסטודיו, האחת בשמלת מיני שחורה וצמודה עם פפיון גדול בגב, והשנייה בג'ינס מעט רחב, עם גופייה פשוטה. ממש כמו שמרגישים כשנכנסים לפיד האינסטגרם שלהן – מהשנייה הראשונה קולטים שהן לא מפה.
אני מזדהה. בעולם הרשתות החברתיות גם אני בעיקר מתבוננת. צורכת כמעט מבלי לשתף, מתעדכנת, אוספת השראות, לומדת. האינסטגרם מספק לי הנאה מיידית. במבט חטוף אני מציצה לעולם שהפך בשבילי, כמעצבת, להרבה יותר מעבודה. אני נסחפת אחרי מי שלוקחים אותי איתם לטיול, ובוחרים עבורי סדנאות, מסעדות, שווקים ונופים כאילו הם מכירים אותי שנים. את אלה, שהפיד שלהם מגרה אותי, אביא לכאן.
***
אני מעצבת תעשייתית, בוגרת המכון הטכנולוגי חולון והחוג לאוצרות ומוזאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, מייסדת ומעצבת iota – מותג שמבקש לחולל תנועה המאפשרת לאנשים מסביב לעולם ללמוד סריגה, ועל ידי כך לייצר להם תעסוקה ואפשרות להרוויח שכר הוגן.
העיצוב מבטא את המיומנות הנרכשת, ברהיטים מבוססי טקסטיל למשל, וגם הוא נעשה באופן עצמאי וייחודי למותג. הקו המנחה הוא יצירת שפה חדשה ושבירת התפיסה של מה שאפשר לעשות בעזרת מלאכת היד המסורתית.