הם מסתובבים בינינו, נכנסים באופן חופשי לגני שעשועים של ילדים, מטיילים ליד שער בית הספר ואפילו נתפסים על ידי המשטרה, אבל משתחררים מאוד מהר וחוזרים לשוטט ליד ילדינו ולנו אין שום שליטה על הנושא. אני מדבר על פדופילים. אני נתקל בהם שוב ושוב ברשת האינטרנט, מצהירים בגלוי כי אינם תחת כל טיפול מונע וכי הם נמצאים בקשרים עם צעירים ורואה איך הם אינם מטופלים על ידי רשויות החוק, למרות דיווחים ישירים. אני נמנע כאן מקישורים, כדי לא להעביר אליהם תנועה, אבל הם שם, לא מעט והחרדה שלי כאבא היא גדולה.
הימים האלו שבהם החששות אוחזים בך ולא עוזבים, אתה נתפס לחרדה קלה בכל פעם שאתה נזכר. מפלס הלחץ עולה ואתה משתדל שלא להחצין את זה, אבל בכל זאת לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה, לפעמים גם לא מתאפק להתחיל שיחה בנושא וצולל פנימה. זה אנושי. אין מה להתכחש לזה.
השבוע האחרון היה מסחרר. כל כך הרבה קרה תוך מעט כל כך זמן שאיך אפשר בכלל היה להבין מה הוביל למה? כל השבוע היינו עסוקים בלהבין בדיוק מה משמעותו של המצב על השגרה היומיומית שלנו, על הילדים שלנו ועל איך אנחנו תופסים את הכל, עד שמי יכול היה לזכור מה באמת עבר עלינו? החלטנו שאין ברירה וצריך לפתוח את היומן, כלומר, את הפייסבוק, בכדי לנסות ולדלות קצת מידע על מה שעבר עלינו השבוע. אתם מוזמנים להגיב אם בא לכם.
אין מע"מ
בואו להתארח!
ישראלים ומצלמות
יעשה שלום
עומר להט: אמרתי לילדים שהלכתי לעבודה
אני כותב שורות אלו באשמורת השניה של הלילה מהמילואים. כן, הוקפצתי. הפעמים האחרונות שהייתי ער בשעות הללו ולא בגלל אלכוהול, היו בלידות של הילדים שלי.אתה גיבור. אתה מטייל במדבריות, ישן בחופים לא מוסדרים, הולך בשבילים לא מסומנים, משרת בצבא, נוהג במהירות ואפילו מטפס על הגג של הבניין דרך המרפסת כדי להוריד את הכדור שנתקע שם ממשחק הכדורגל האחרון. ואז נולדים לך ילדים.
פתאום, כל הפעילויות שנהגת לעשות בעבר, צריכות לעבור דרך מסננת שונה של בטיחות. פתאום החיים שווים יותר. גם שלך. ובטח שלהם. אתה נועל את הדלת פעמיים כשאתה הולך לישון ומוודא שהתריסים מוברחים. אתה נוהג לאט יותר כשהם באוטו ומתעצבן על כל מי שחותך אותך בפראות, "הלו! יש כאן ילדים!". אתה שומר בשבע עיניים כשאתה איתם בים או בבריכה ולא עוזב להם את היד כשהולכים על המדרכה. אתה שומר. מגן. דואג.
אבא מעדיף לשחק באבלז במשרד
לאורך העונה התנגשה התוכנית חזיתית ובלי חשבון בכל קהל המיוצג על ידי אחת הדמויותנרצה או לא, אנחנו חיים במדינה יהודית. ככזו, אנחנו נתקלים בדת באופן צמוד וקרוב בכל אספקט בחיים שלנו, בבית הספר, בחגים, בימי הזכרון, בצבא, בחיי האישות והזוגיות שלנו וכו'. פועל יוצא של העובדה הזו הוא שהיום בו הילדים שלנו ישאלו אותנו על אלוהים הוא בלתי נמנע בהכרח. עבור חלקנו השאלה הזו היא טבעית, פשוטה וחלק מאורח החיים שלנו. עבור אחרים, מדובר בסימן שאלה גדול שהם בעצמם עדיין לא יודעים איך להתמודד איתו. והדרכים כמובן רבות כמספר ההורים. אז שאלנו את אבות הפרלמנט מה הם יגידו לילדים כשישאלו איפה אלוהים. זה מה שיצא.
איך שלא נסובב את זה, אנחנו ההורים עמוסים בתפיסות מקדימות לגבי הילדים שלנו. אנחנו מרבים לדבר על הרצונות שלנו מהם ועל התפקידים שימלאו בחיים שלהם בהמשך. חלקנו חיים את החיים שהחמיצו דרך ילדיהם, חלק אחר רוצה לראות את עצמו בילדיו ואין ספק שכולנו, בלי הבדלי דת, גזע ומין, מעניקים להם שריטות רבות בדרך, תוך כדי שאנחנו מנסים להטמיע את הרצונות שלנו והשאיפות שלנו בתוך מערכת הערכים שלהם.
אבל זה עוד בסדר, כי מעבר לאופק של כל הדברים שאנחנו רוצים שהם יהיו, שוקעת השמש על מקום מפחיד וחשוך הרבה יותר. המקום בו השדים שלנו לא מוּנעים מתקוות, אלא מפחדים, חרדות וטראומות רחוקות כקרובות.
בדיקת אבהות: קבוצת פרלמנט האבות המתוקשר הראשונה בישראל הינה חלק ממיזם של ערוץ המשפחה של Xnet. מורכבת מאבות-בלוגרים מהשורה הראשונה, שהתקבצו יחדיו בכדי להשמיע אחת ולתמיד, בקול רם, את הטון האבהי. הקבוצה תעסוק בנושאים שונים הסובבים את עולם ההורות בכלל והאבהות בפרט.מתעניינים? מוזמנים להמשיך לדבר על זה בתגובות, ממש כאן בעמוד או להיכנס לבלוגים האישיים של כל אחד מהכותבים, כאן:
טל חן - dadmen: פרסומאי, נשוי לשירי ואבא לרועי. עובד על תואר שני בתרבות הילד והנוער, מדי יום עושה את הקומיוטינג ברכבת ממודיעין לתל אביב, עם הרבה זמן למחשבות בדרך.
אור לבו - ניילון נצמד: נשוי באושר חד צדדי לראשונה שהסכימה, אב לשניים ומאמין הדוק בשיטות חינוך קשוחות אבל גם בלתת להם להיות ילדים. איך זה מסתדר? זה לא עד שניילון נצמד.
אילן שיינפלד - אבא קומתיים: בן 54, סופר, עורך, מורה לכתיבה ואב יחיד למיכאל ולדניאל, בני השנתיים; רגיל בתוגת משוררים וברצינות תהומית, אך גם בעל הומור מופרע ובלתי מוכר לציבור.
ברק שטרית - אבא בא, רק רגע: בן 32 מנס ציונה, נשוי באושר לשני, אבא טרי לעידן. בבוקר איש שיווק ומכירות, בצהרים עצמאי בייעוץ אסטרטגי ועסקי לעסקים קטנים, בערב איש משפחה ובלילה מנסה להשתלט על העולם.
גבריאל ויינמן - אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר: אבא של אורי ובן זוג של יעל, דבר שמפליא אותו בכל בוקר מחדש. בן 36, מאמן אישי לחיים, מומחה לכלכלת המשפחה ומהנדס מערכת בתעשייה האווירית.
גיא רוה - הבלוג של גיא רוה: הורה גרוש ואב לאיתי. פעיל לקידום חלוקת האחריות ההורית המשותפת בחקיקה ובחברה כיו"ר עמותת "הורות משותפת=טובת הילד". מאמין שעשייה חברתית והורדת חסמים מביאה לשינוי חברתי.
עומר להט - על כוס קפה: בן 32, אבא, בעל, חבר ומאהב פולני. חתן פרס ישראל בציניות, זוכה פרס מפעל חיים בקיטורים.
יובל אדם - קופסת הסבון: בן 37, נשוי לאורלי (ולעבודה), אבא ליואב ויעל. ביד אחת לפטופ, ביד שנייה מוצץ, הולך על החבל הדק בין קריירת הייטק דורשנית לרצון להיות בן-זוג ואב שלא מוותר על הדברים החשובים באמת.
יואב כהן מלמד - תחתית החבית: בן 35, מגיל 16 עם אשתו, אפרת. אבא לנועם (8.5) ואיתי (3.5) ועדיין מנסה להבין מהי הורות. איך מנסים? חוקרים,טועים ולומדים עוד קצת. יש חבית גדולה של ידע שאני מנסה להגיע לתחתיתה. כשאגיע, אודיע.
אליסף יעקב - אבא בלאגן: בן 26, נשוי למורן ואבא לנויה המדהימה. מאמין שאופטימיות זה הפתרון לכל דבר (וכסף וקשרים ומראה טוב, אבל בואו נישאר עם אופטימיות, כי זה דבר שיש לי).