הזמנים מתקדמים. אנחנו לא מי שהיינו פעם כבני אדם ועברנו כברת דרך מדהימה. עושה רושם שבמאות השנים האחרונות פותר האדם קונפליקטים עמוקים שהשליט בתרבויותיו לנצח. מגדר, גזע ודת מתקרבים זה לזה לאט לאט ואנחנו לומדים לשפוט אחד את השני איש איש על פי טיבו ולא על פי הגדרתו הסטטיסטית.
ניכר כי בשנים האחרונות השינוי מואץ וכי ככל שהעולם נהיה קטן יותר אנחנו מבינים כי ליברליות היא הדרך. טוב נו, חלקנו לפחות. אנחנו מצליחים לראות את הנשים מתקדמות לעבר השיוויון הנכסף ואולי עוד בדורנו נגיע אל המטרה הקדושה הזו.
לא סיימנו את המלחמה האחרונה (אופס, אמרתי מלחמה. סליחה, התכוונתי מבצע) והנה אנחנו כבר גולשים לאינתיפאדה הבאה (אופס, אמרתי אינתיפאדה. סליחה, התכוונתי התקוממות). אין ספק שאנחנו, הישראלים, חיים על קרקע בוערת מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. למרות שב-73' היו בטוחים שאני כבר לא אלך לצבא, הוכחנו לעצמנו שככל הנראה ריב ומדון יהיו חלקנו לעד והכל בגלל שאין לנו פרטנר (אופס, אמרתי פרטנר. סליחה, התכוונתי שאנחנו לא לוקחים אחריות אף פעם).
כמה ילדים חיים מתחת לקו העוני במדינה שלנו? שליש. כן, אחד מתוך שלושה ילדים במדינה הזאת עני. ולא, אל תלכו לשם. לא מדובר דווקא במגזרים מסוימים. זה כאן אצלנו, בכל מקום. וכן, אפשר להתעסק בלהאשים את הממשל. אפשר גם לתהות איך זה שכולם בקושי סוגרים את החודש, אבל המסעדות בתל אביב מלאות או להגיד לאנשים להפסיק לבזבז יותר ממה שיש להם.
בכל מקרה, יהיו האשמים מי שיהיו, עם המצב הזה צריכים להתמודד הילדים. וגם ההורים שלהם, אלו בחרו להוליד אותם אל תוך העוני.
"מה? למה זה ורוד?", נזרקה השאלה לחלל האוויר בפעם המאתיים אולי. לצערי, התשובה "כי זה מה שהוא בחר" אף פעם לא הספיקה ותמיד הולידה תמיהות נוספות, אשר רובן ככולן מציינות את המובן מאליו: "אבל הוא בן!".
המלכודות נמצאות בכל מקום. במדפים הכי נמוכים בסופר-מרקט - ממש מול עיני הילדים שלנו, עם הדמויות המצוירות האהובות אליהם ביותר; בין סרט לסרט ביו-טיוב; בין כיסאות מתחם המזון המהיר בקניון; בשלטי חוצות; באיזור הצמוד לקופות בסופר; בטאבלט; בטלפון הנייד ואפילו ממש בתוך בית הספר - שם מחלקים להם (בחינם! בחינם!) חוברת סופרגול + שתי חבילות קלפים ראשונות לאוסף שלהם.
מלתי שלושה בנים. כל אחד מהם ביסורים קשים ובחרטה אין קץ. את החיים הפרטיים שלי העברתי בחוסר שביעות רצון מוחלט על כך שהוריי בחרו לימול אותי על לא עוול בכפי והנה, אני עושה את זה בעצמי לילדים שלי. על מאזני קבלת ההחלטות שלי עמדו מצד אחד הטמטום המוחלט שבחיתוך ילד בריא, חוסר האמונה המוחלט שלי בדת והרעיון האבסורדי של פגיעה בילד של עצמי ומצד שני, הקונפורמיות עם המוסכמה החברתית בישראל. הקונפורמיות ניצחה והסכין לא רק הסירה שלוש עורלות, אלא גם חרטה בתודעתי את ההבנה שלא תמיד ההגנה הטובה ביותר היא ההגנה.
"אתה בטוח שכדאי שהוא יראה את זה?", "את חושבת שזה בסדר שהיא אוכלת ככה?", "מה אתה עושה? אתה לא רואה שקר לה?!"
העולם חווה טרנד סוחף של טבעונות הנובע מההכרה שלנו בסבל שחווים בעלי החיים במסלול אותו הם עוברים מיום לידתם עד יום פטירתם, לעיתים בדרכם מזעזעות, עד לרגע בו הם מושמים בצלחותינו. כל אחד מתמודד עם האמת הזו בדרכו שלו. חלק מאתנו בוחרים להפסיק לאכול מוצרים מן החי; אחרים מפסיקים לאכול יצורים שפעם נמנו בין החיים ואחרים, מאמינים כי האדם נועד לאכול בשר וממשיכים בכך.
יום כיפור הוא יום קדוש עבור הציבור המאמין בישראל, אבל גם עבור אלו שאינם נמנים עם שומרי המצוות לאורך השנה ליום הזה יש את המקום המיוחד שלו. רבים הם אלו הנוסעים בשבת או שאינם אוכלים לפי חוקי הכשרות ואף לא שוקלים להניח את כף רגלם בתוך בית כנסת לאורך כל השנה, אך יצומו בכיפור. למה? כל אחד וסיבותיו הוא, אך ברור שרבות מן הסיבות הללו שואבות מתוך המשפחה הפרטית שכל אחד מאתנו גדל בה.
"היא היתה בת שנה ושלושה חודשים ודיבור לא היה הצד החזק שלה", מספר אחד מאבות הפרלמנט, שמעדיף להישאר בעילום שם. "היינו משאירים אותה בכל בוקר במעון. הפרידה הייתה רגילה בסך הכל. קצת דמעות, הרגעוּת מהירה ויאללה, לארגז החול. לא היה לנו מושג שזה לא נגמר בזה.
"מדריכת החוג שהיתה מגיעה לגן, שמה לב שמשהו לא בסדר. היא הזמינה את הרווחה לבדוק. מתברר שהילדים בגן של בתי היו קשורים בכיסאות במשך שעות בכל פעם שלא צייתו לגננת. איזה ילד בן שנה ושלוש מציית? היו צורחים עליהם ומזיזים אותם ממקום למקום תוך איומים וטלטולים. קשה לי לכתוב את זה.
בדיקת אבהות: קבוצת פרלמנט האבות המתוקשר הראשונה בישראל הינה חלק ממיזם של ערוץ המשפחה של Xnet. מורכבת מאבות-בלוגרים מהשורה הראשונה, שהתקבצו יחדיו בכדי להשמיע אחת ולתמיד, בקול רם, את הטון האבהי. הקבוצה תעסוק בנושאים שונים הסובבים את עולם ההורות בכלל והאבהות בפרט.מתעניינים? מוזמנים להמשיך לדבר על זה בתגובות, ממש כאן בעמוד או להיכנס לבלוגים האישיים של כל אחד מהכותבים, כאן:
טל חן - dadmen: פרסומאי, נשוי לשירי ואבא לרועי. עובד על תואר שני בתרבות הילד והנוער, מדי יום עושה את הקומיוטינג ברכבת ממודיעין לתל אביב, עם הרבה זמן למחשבות בדרך.
אור לבו - ניילון נצמד: נשוי באושר חד צדדי לראשונה שהסכימה, אב לשניים ומאמין הדוק בשיטות חינוך קשוחות אבל גם בלתת להם להיות ילדים. איך זה מסתדר? זה לא עד שניילון נצמד.
אילן שיינפלד - אבא קומתיים: בן 54, סופר, עורך, מורה לכתיבה ואב יחיד למיכאל ולדניאל, בני השנתיים; רגיל בתוגת משוררים וברצינות תהומית, אך גם בעל הומור מופרע ובלתי מוכר לציבור.
ברק שטרית - אבא בא, רק רגע: בן 32 מנס ציונה, נשוי באושר לשני, אבא טרי לעידן. בבוקר איש שיווק ומכירות, בצהרים עצמאי בייעוץ אסטרטגי ועסקי לעסקים קטנים, בערב איש משפחה ובלילה מנסה להשתלט על העולם.
גבריאל ויינמן - אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר: אבא של אורי ובן זוג של יעל, דבר שמפליא אותו בכל בוקר מחדש. בן 36, מאמן אישי לחיים, מומחה לכלכלת המשפחה ומהנדס מערכת בתעשייה האווירית.
גיא רוה - הבלוג של גיא רוה: הורה גרוש ואב לאיתי. פעיל לקידום חלוקת האחריות ההורית המשותפת בחקיקה ובחברה כיו"ר עמותת "הורות משותפת=טובת הילד". מאמין שעשייה חברתית והורדת חסמים מביאה לשינוי חברתי.
עומר להט - על כוס קפה: בן 32, אבא, בעל, חבר ומאהב פולני. חתן פרס ישראל בציניות, זוכה פרס מפעל חיים בקיטורים.
יובל אדם - קופסת הסבון: בן 37, נשוי לאורלי (ולעבודה), אבא ליואב ויעל. ביד אחת לפטופ, ביד שנייה מוצץ, הולך על החבל הדק בין קריירת הייטק דורשנית לרצון להיות בן-זוג ואב שלא מוותר על הדברים החשובים באמת.
יואב כהן מלמד - תחתית החבית: בן 35, מגיל 16 עם אשתו, אפרת. אבא לנועם (8.5) ואיתי (3.5) ועדיין מנסה להבין מהי הורות. איך מנסים? חוקרים,טועים ולומדים עוד קצת. יש חבית גדולה של ידע שאני מנסה להגיע לתחתיתה. כשאגיע, אודיע.
אליסף יעקב - אבא בלאגן: בן 26, נשוי למורן ואבא לנויה המדהימה. מאמין שאופטימיות זה הפתרון לכל דבר (וכסף וקשרים ומראה טוב, אבל בואו נישאר עם אופטימיות, כי זה דבר שיש לי).