אני אוהב בחירות, חגיגת הדמוקרטיה וזה. לקחת את הילדים להצביע, ללמד אותם קצת אזרחות. זה כל כך כיף, שהייתי רוצה שיהיו בחירות בכל שנה. כלומר, אם זה לא היה בזבוז עצום של משאבי הציבור. אה וגם אם זה לא היה מחסל כל תקווה לחשיבה ארוכת טווח בכנסת. אה, וגם אם זה לא היה תוקע את כל המערכת המדינית לתשעה חודשים במינימום. כן, וגם אם זה לא היה יום חופש שעולה למשק עוד ערימה לא קטנה של כסף. בעצם, כשחושבים על זה, של מי היה הרעיון הזה ללכת שוב לבחירות?
אם שאלתם את עצמכם "מה אני כהורה צריך להצביע?", הגעתם למקום הנכון. אמנם ישנן תשובות רבות לשאלה הזו, אבל אולי דווקא כאן תמצאו את התשובה שמתאימה לכם.
בכל פעם שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה - הוא נשכב על הרצפה ומתחיל לצרוח. או לזרוק דברים. או להרביץ. הורים מכירים את התופעה הזו - מי יותר ומי פחות. הם לומדים, כל אחד בדרכו, איך להתמודד איתה - באסרטיביות, ברכות, בעצבים או בהתעלמות - אבל תמיד עם הרבה אהבה. בכל זאת, הם רק ילדים. והם שלנו. והם רוב הזמן מתוקים כאלה. לאחרונה התברר לנו שפקידי קבלה במלונות ודיילים במטוסים - פחות יודעים איך להתמודד עם התופעה. אולי זה קשור לכך שלא מדובר בילדים קטנים והם לא כאלה מתוקים והם בטח לא שלהם.
אלמלא פגשתי את מירב, אישתי, סביר להניח שעדיין הייתי ברמן שמעביר את לילותיו בשתייה כבדה מידי עם אנשים שהוא לא מכיר, שמנסים להיכנס למיטותיהן של נשים שהם לא מכירים - ומן הסתם הימים היו עוברים עלי בשינה טרופה, בשתייה כבדה ובניסיונות להיכנס למיטותיהן של נשים שאני לא מכיר. כן, אני יודע שזה נשמע קסום. זה לא. אישתי נתנה לי את מתנת מטרת החיים. הילדים שלי העניקו לי את המשמעותם שלהם. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. רגע, תיקון, אני יודע בדיוק.
השבוע אנחנו חוגגים שני מאורעות שהשתלבו במקרה ויוצרים עבורנו סינרגיה נהדרת. הראשון הוא יום המשפחה.
מלבד המכנה המשותף "בני אדם", המכנה הרחב ביותר המשותף לקהל המצביעים הישראלי הוא "הורים". רובנו המוחץ הורים או עתידים להיות כאלו בעתיד הנראה לעין. ועדיין, איך שהוא, דווקא כמגזר הנובע מתוך ההגדרה הזו, הזכויות החברתיות שלנו, הנוגעות באספקט הזה בחיים שלנו, נמצאות בחסר אדיר.
רק זה מכבר שמענו בחרדה שהולכת וסוחפת את הרשת על סעיף האיום החד שיכריח אותנו להפקיד את ילדינו הצעירים כבר בגיל 3 במערכת החינוך הציבורי, דבר שהיה יכול להיות נהדר אם המערכת גם הייתה מתוקצבת באופן שיכול לאפשר טיפול נאות התואם את הצרכים הפיזיים והרגשיים של הילדים.
אנחנו פרלמנט של אבות, זה בטח לא חדש לאף אחד. כפועל יוצא של העניין הזה, אנחנו מתעסקים במגדר בעיקר במקומות בהם הוא נוגע לנו, מציק לנו. השבוע החלטנו לעשות משהו קצת שונה. היות וכל אחד מאתנו, באופן גורף, מאמין באמונה שלמה בהורות שיוויונית ובשיוויון מגדרי, אנחנו יודעים שלחבל הזה יש שני קצוות. הדרך לשיוויון חייבת להגיע משני הכיוונים, גם שלנו וגם שלהן, ועל כן, השבוע החלטנו לנסות להסתכל על העולם בעיניים אחרות ולמצוא את הנקודות במציאות שלנו בהן נשים מופלות לרעה כחלק מעיוות תרבותי. כל הדברים המעצבנים האלו שלא חשבתם עליהם אפילו עד שמישהו אומר לכם. שמתם לב למשל, שעל כל התמרורים מצויירים גברים?
אני חייב להודות בפני עצמי שעברתי מטאמורפוזה כהורה. התחלתי את חיי ההורות שלי כזחל אבא קטן והיום, אני לאט לאט הופך לפרפר או לפחות עש. כשהראשון נולד, אני מודה, הייתי מוכן למשימה. לא הלחיץ אותי להחזיק אותו או להרים אותו או להחליף לו. אפילו הייתי מניק אותו אם הייתי מצוייד למשימה. אבל אל הביטחון העצום שהיה לי בכישורים, התלווה הפחד הגדול מכל דבר שהוא לא פועל יוצא ישיר של הפעולות שלי (ושל אישתי. גם היא בסדר).
האיומים החיצוניים לבטחון העולל הראשון שלי ישבו כאבן גולל על לבי ולא אפשרו לי מנוח כל אימת שאיזו סכנה ריחפה מעל ראשנו.
הם תובעניים, דורשניים, נודניקים בצורה פורצת גבולות, חסרי טאקט, מעצבנים ובואו נאמר את האמת, רובם הגדול לא מבריק במיוחד, ביחס לשאר האוכלוסיה. ובכל זאת, אנחנו מאפשרים להם להוציא מאתנו תקציבים; לסחוט אותנו רגשית ולכפות עלינו את דעותיהם, שהנן לרוב חסרות הגיון לחלוטין. אני חושב שאפשר לסכם שבתור עם, ילדים הם בלתי נסבלים. ובכל זאת, אנחנו מחבבים אותם. טוב נו, אוהבים אותם אפילו, אבל כולנו יודעים שגם כשאנחנו צועדים את הויה-דה-לה רוזה עבורם, אנחנו עדיין מנצלים את נוכחותם עבור הצרכים האישיים שלנו.
אבהות, מילה גדולה ומיסתורית. כל ניסיון להקיף אותה ולהבין מה היא כוללת נתקל באין ספור פירושים שונים המגיעים מדעות שונות ומזוויות הסתכלות רבות. אפילו להגדיר את נקודת הפתיחה שלה, בניגוד לאמהוּת, זה עניין בעייתי. מתי אדם מתחיל להיות אבא? אני מניח שלכל אחד יש רגע מכונן כזה או אחר, הגדרה משלו לעניין. אם תשאלו אותי מתי התחלתי להיות אבא, מתי הונחה עלי האחריות הראשונית לדאגה לצאצא שלי, התשובה שלי היא חד משמעית – מן השנייה שהוא נוצר.
אני כמובן לא היחיד שמרגיש כך. "בעיניי", אומר אילן שיינפלד. "אתה נהיה אבא ברגע שאתה מחליט להרות; ברגע שאתה מבין שלשם אתה הולך, להריון, ללידה ולכל מה שבא אחר כך.
אני צריך להשתפר בעניין הזה. אין לי ספק בכלל. אני רק מחכה שמישהו יבין שההתנהגות המזעזעת הזו, היא התמכרות לכל דבר ושצריך לגייס סוג של תוכנית גמילה עבורה, כי אני פשוט לא יכול להמשיך לנהוג ככה. אבל בואו נגיד את האמת. לא אני הבעיה כאן, אלא כל שאר מי שנוהג מסביבי. כלומר, אתם. אלוהים יודע איך קיבלתם רישיון, אבל עושה רושם שפשוט אין לכם מושג מה אתם עושים. אני לא מבין מה אתם עושים בנתיב שלי כשאני רוצה להאיץ, אני לא יודע איך אתם לא קולטים וזזים לי מהדרך כשאני רוצה לפנות ויותר מהכל, לא ברור לי למה אתם כל הזמן בשמאלי למען השם.
אולי הגיע הזמן שאני אקח אחריות על העניין.
אם תשאלו אותי, אני בעד לזרוק עליהם את האחריות הכלכלית כבר בגיל צעיר. הבכור שלי אמנם בן ארבע, אבל כבר עכשיו הוא מתחיל להבין את משמעות ההוצאה ואת תקצוב המתנות של עצמו. התכנון להמשך אינו מסתכם אצלנו רק בדמי כיס, אשר יהיו צמודים לאחריות מעשית כלשהי בבית, אלא גם בהתייעצות בתכנון ימי הולדת, רכישת תחפושות, חופשות ואירועים כלכליים נוספים אשר דורשים את תשומת לבם של הילדים ואת בחירתם מתוך תקציב מסוים.
אז איך נציג בפני ילדינו את העולם הכלכלי; האם הוא מורכב ממתנות; שמא הוא מורכב מעבודה קשה עבור התמורה? וגם, אם הם יקבלו מעט, האם הם ילמדו להעריך או כדאי דווקא שיקבלו הרבה וילמדו כי העולם שופע?
בדיקת אבהות: קבוצת פרלמנט האבות המתוקשר הראשונה בישראל הינה חלק ממיזם של ערוץ המשפחה של Xnet. מורכבת מאבות-בלוגרים מהשורה הראשונה, שהתקבצו יחדיו בכדי להשמיע אחת ולתמיד, בקול רם, את הטון האבהי. הקבוצה תעסוק בנושאים שונים הסובבים את עולם ההורות בכלל והאבהות בפרט.מתעניינים? מוזמנים להמשיך לדבר על זה בתגובות, ממש כאן בעמוד או להיכנס לבלוגים האישיים של כל אחד מהכותבים, כאן:
טל חן - dadmen: פרסומאי, נשוי לשירי ואבא לרועי. עובד על תואר שני בתרבות הילד והנוער, מדי יום עושה את הקומיוטינג ברכבת ממודיעין לתל אביב, עם הרבה זמן למחשבות בדרך.
אור לבו - ניילון נצמד: נשוי באושר חד צדדי לראשונה שהסכימה, אב לשניים ומאמין הדוק בשיטות חינוך קשוחות אבל גם בלתת להם להיות ילדים. איך זה מסתדר? זה לא עד שניילון נצמד.
אילן שיינפלד - אבא קומתיים: בן 54, סופר, עורך, מורה לכתיבה ואב יחיד למיכאל ולדניאל, בני השנתיים; רגיל בתוגת משוררים וברצינות תהומית, אך גם בעל הומור מופרע ובלתי מוכר לציבור.
ברק שטרית - אבא בא, רק רגע: בן 32 מנס ציונה, נשוי באושר לשני, אבא טרי לעידן. בבוקר איש שיווק ומכירות, בצהרים עצמאי בייעוץ אסטרטגי ועסקי לעסקים קטנים, בערב איש משפחה ובלילה מנסה להשתלט על העולם.
גבריאל ויינמן - אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר: אבא של אורי ובן זוג של יעל, דבר שמפליא אותו בכל בוקר מחדש. בן 36, מאמן אישי לחיים, מומחה לכלכלת המשפחה ומהנדס מערכת בתעשייה האווירית.
גיא רוה - הבלוג של גיא רוה: הורה גרוש ואב לאיתי. פעיל לקידום חלוקת האחריות ההורית המשותפת בחקיקה ובחברה כיו"ר עמותת "הורות משותפת=טובת הילד". מאמין שעשייה חברתית והורדת חסמים מביאה לשינוי חברתי.
עומר להט - על כוס קפה: בן 32, אבא, בעל, חבר ומאהב פולני. חתן פרס ישראל בציניות, זוכה פרס מפעל חיים בקיטורים.
יובל אדם - קופסת הסבון: בן 37, נשוי לאורלי (ולעבודה), אבא ליואב ויעל. ביד אחת לפטופ, ביד שנייה מוצץ, הולך על החבל הדק בין קריירת הייטק דורשנית לרצון להיות בן-זוג ואב שלא מוותר על הדברים החשובים באמת.
יואב כהן מלמד - תחתית החבית: בן 35, מגיל 16 עם אשתו, אפרת. אבא לנועם (8.5) ואיתי (3.5) ועדיין מנסה להבין מהי הורות. איך מנסים? חוקרים,טועים ולומדים עוד קצת. יש חבית גדולה של ידע שאני מנסה להגיע לתחתיתה. כשאגיע, אודיע.
אליסף יעקב - אבא בלאגן: בן 26, נשוי למורן ואבא לנויה המדהימה. מאמין שאופטימיות זה הפתרון לכל דבר (וכסף וקשרים ומראה טוב, אבל בואו נישאר עם אופטימיות, כי זה דבר שיש לי).
