אולי בעצם אני טועה בגדול? במהלך שידור התוכנית "שש אמהות" בה השתתפתי קיבלתי המון תגובות, גם מהקהל וגם מהאמהות האחרות בתוכנית - לגבי האמירה שלי על כך שאי אפשר לשלב קריירה ואמהות. אולי דווקא אני זו שטועה? החלטתי לעשות בדק בית. אולי בכל זאת אמהות וקריירה הולכים יחד? באמת שניסיתי לבדוק את עצמי ואת כיוון המחשבה שלי בנושא, אבל לא רק שלא שיניתי את דעתי, אלא קיבלתי חיזוק נוסף - לא מפנל האמהות בתכנית, אשר לא התלהבו, בלשון המעטה, מדעותיי בנושא, אלא מהתבוננות בחייהן והצפת הרגשות, בעיקר רגשות האשם, שהזכירה לי את ימי הקריירה שלי.

לאחר הפוסט הקודם שלי, הוצפתי בפניות מכל מיני סוגים, גם פניות מרגשות ומחממות לב של אמהות ששיתפו אותי בסיפורים האישיים שלהן, גם פניות עם הצעות סיוע מאנשי מקצוע שונים וגם פניות ביקורת. בעיקר מאנשי הוראה. אני מודה לכל מי שטרח לכתוב לי. ברור לי שכל הדברים נכתבו מהלב ובכוונות טובות ואני שמחה לקרוא גם דעות סותרות לשלי ומקבלת ביקורת באהבה, אבל יש דבר אחד שהפריע לי; משהו ששמעתי גם בעבר וגם בחלק מהפניות. הרבה מגיבים טענו כי אין זה מתפקידנו כהורים להיות המורים של הילדים שלנו.

האם אני צריכה להיות חברה של ילדיי?

אז לטענתכם לא מתפקידנו להיות המורים של ילדינו.

"בני, לך תתקלח", אני מתחילה את הריטואל הקבוע. "טוב, אמא", עונה האוצר. כעבור חמש דקות. "נו, בני, אתה במקלחת?", למרות שברור לי שלא. "אני בדרך", כעבור עוד חמש דקות. "מה אתה עושה, חמוד?" "אני מביא פיג'מה". כשחולפות חמש דקות נוספות והמים במקלחת לא החלו לזרום, אני מאבדת סבלנות והולכת לבדוק מה מעקב אותו. הוא משחק בכפפות שנפלו מהארון כאשר שלף פיג'מה.

"תקשיב, גם אחותך רוצה להתקלח והיא מחכה שתסיים", הפעם אני מוודאת שהוא נכנס לחדר אמבטיה.

אני צופה השבוע במחאה של הקהילה האתיופית. אני שומעת את דבריהם ואני מבינה אותם. לא את אלה שנוהגים באלימות, כמובן, אבל אלה שמדברים, מעלים בי זיכרונות משלי. גם אנחנו, יוצאי ברית המועצות לשעבר, עברנו תקופה לא קלה כאן בארץ. וגם אנחנו חשנו בגזענות ואפליה כלפינו. אם זה כתלמידים בבתי הספר ואם זה כחסרי שפה או בעלי מבטא כבד בעבודה. אם זה כחסרי פרוטה מול כל השפע ואם זה כחסרי ידע בחוקים מול משרדים ומעסיקים.

"מה אתם מתלוננים? קיבלתם כל כך הרבה"

אני לא משווה. כל עלייה התמודדה ומתמודדת עם סוגיות שונות ובזמנים שונים ואולי הגיע כבר הזמן להודות גם שכל עליה היא שונה.

אתמול התקשרתי לחברתי וביקשתי  להזמין את בתה אלינו אחה"צ. "היא עובדת", ענתה לי. "מה?" נדהמתי, הרי הילדה רק בת 10. "כן, היא עושה 'עזרת אם', עוזרת לאמא עם ילדים קטנים לסדר קצת, לקפל כביסה, לשטוף כלים, להשגיח על הילדים בזמן אמבטיה. תראי, היא ביקשה שאמצא לה עבודה. לא אני יזמתי את זה", הסבירה לי בהתנצלות.

הזמן הפנוי שלהם - הוא שלהם

האמת, הרעיון של "ילד עובד" לא חדש לי לגמרי. בני מוציא פעמיים בשבוע ילד של שכנה מבית הספר ומלווה אותו הביתה.

מאז שהגעתי לארץ הפסקתי לחגוג את יום האישה הבינלאומי. למה? כי אם באוקראינה זה היה יום חג מלא בפרחים, חיוכים ואיחולים, כאן בארץ זה נראה יותר כמו יום הדיכאון. זהו יום שבו מעלים את כל הסטטיסטיקה העגומה, מזמינים לאולפנים וכנסים כל מיני נשים שהצליחו כביכול, למרות כל אותה סטטיסטיקה עגומה ובאופן כללי, בוכים על גורלן המר של נשים בעולם. 

מדוע ולמה? מה זה יעזור שנתלונן פעם בשנה? לדעתי, צריך להילחם למען זכויות הנשים כל השנה וביום האישה לחגוג את הניצחון. ותמיד יש ניצחונות והצלחות שאפשר לדבר עליהם.

רבותיי, לכבוד פורים 2015, יש תחפושת חדשה בשוק, ישר מהמדף ובזיל הזול. קבלו את - כוכב הבחירות הבא. תחפושת משתלמת ביותר. לא צריך כלום חוץ מתעודת זהות בתוקף.

עוד בתקופת התנ"ך נחקק בסלע: העם היהודי - העם הנבחר. מאותו רגע ואילך, כל רצונו הוא להיות כוכב. לא סתם המדפים בפורים עמוסים בתחפושות של כוכבי הטלוויזיה וכוכבי הפסטיגל. זה מה שהולך. זה הטרנד ולכן החליטו להשיק קמפיין חדש בנוסח "אתה הכוכב האמיתי", לעידוד ההצבעה בבחירות. מה שנקרא, מה כבר לא ניסו על מנת להוציא את האזרח הקטן מביתו אל הקלפי, אז נשיקה מבר רפאלי בטוח לא תזיק.

רייטינג מטורף

האמת, פרסומת גאונית.

 לאחרונה קיבלתי זימון לקבלת הורים. כן, כזו שבה מעריכים את הילדה, את מצב לימודיה, תפקודה בבית הספר, התנהגותה ועוד. הייתי בהלם. למה, אתם שואלים? כי לא מדובר בפגישה פרטנית עם המורה בבית הספר. מדובר בפגישה עם הגננת של בתי בת ה-3. קבלת הורים לבת 3? אני עדיין מעכלת את זה. מאז שיצא חוק חינוך חינם מגיל 3, גני הילדים בישראל הם כבר לא מה שהיו. ואני לא מדברת על התנאים הירודים, על הצפיפות והמחסור באנשי צוות. כל זה נסקר כבר בהרחבה. אני מדברת על כך שהגן הפך לפס ייצור רובוטים.

לאחרונה עולים בתקשורת משפטים מהסוג של "המגזר הרוסי הולך ונעלם", "תראו, אפילו ליברמן שבנה וייסד את ההצבעה המגזרית, צמצם ברשימתו את הקול הרוסי למינימום" וגם "הרוסים צריכים להיטמע במערכת הפוליטית הכללית". ומה אני, אחת שמשתייכת למגזר הזה, אמורה להבין מכך? "הגיע זמן שתיעלמו"? אני באמת ובתמים לא מבינה. מה יש בנו שכל כך מפריע לציבור בארץ, מה כל כך מעצבן אותם? האם זו השפה הרוסית, הנחישות של הרוסים להצליח, השאיפה למצוינות? מה למשל הפריע לזוגות במירוץ למיליון בזוג וובה ואלה? האם התנקמו בהם רק בגלל המבטא שלהם?

אתם נגד סקטוריאליות? גם אנחנו.

מאתמול בערב הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. מבול של ברכות, שאלות, תהיות, איחולים, דעות. "ואוו, מזל טוב! שמענו ששריינו לך מקום ברשימת הליכוד", "מה אני שומעת? את הולכת להיות שרה בממשלה הבא?", "שמענו שפנו אלייך מהליכוד. ואוו!" אז כן חברים, פנו אליי. אבל לא, לא ממפלגת הליכוד, אלא מהמון המון כלי תקשורת שמבקשים את תגובתי לגבי המקום ששוריין לי ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. "את רוצה להגיב?", "את מתכוונת לקבל את ההצעה?", "באיזה מקום את הולכת להיות?", "מה את מתכוונת לעשות כשתהיי חברת כנסת?" התכוונתי לומר "אין לי מושג על מה אתם מדברים", אבל כל מה שהצלחתי למלמל מרוב תדהמה, זה רק: "אין תגובה".