"הגעתי לגיל ארבעים ופתאום, בום. הרגשתי שאני חייב לקחת את עצמי ולנסוע לגלוש במלדיבים, בלי לחשוב על מה יגידו ואיך יגיבו. לא יכול יותר להגיד לעצמי לא", מספר לי רועי קורן. "אני גולש מגיל 15. גלישה זה מה שמגדיר אותי. זה הרי לא תחביב. זה סגנון חיים. לאורך כל חיי, גם כשהייתי שכיר בתפקידים בכירים, המנהלים שלי ידעו שאם אני פתאום נעלם, אני בים וכשהגעתי לגיל 40, אמרתי לאשתי 'אני בן 40. עוד מעט אני מסיים את הקריירה שלי בים, שנמשכת 25 שנים וצריך לתלות את הגלשן. לא פשוט להיפרד ממשהו שמגדיר אותך כל החיים. תני לי לנסוע למלדיבים לסאשן של פרידה. אפשר לומר שבטיול הזה חוויתי הארה ששינתה לי את החצי השני של

אנחנו נפגשות כמה דקות לפני שמתחילה ההרצאה על מסע אמצע החיים בלילה הלבן של תל-אביב. היא בעמדת היינות – מוכנה עם הבקבוקים המובחרים מהבציר של השנים האחרונות ורק בסוף הערב, כאשר תעלה אחרי לדבר בפני המוזמנות, אבין עד כמה הסיפור שלה מתאים כמו פקק שעם לבקבוק יין לתובנות שלי ממסע אמצע החיים. ואפילו מתחקה אחר סיפור חייו הבדוי של דרור, איש היין מהספר שלי, "כותבת ומוחקת אהבה", שעוזב קריירת הייטק באמצע החיים, כדי להתמסר לחלום הענבים. אבל אצל לינה סלוצקין, הבעלים והייננית הראשית של יקב קדמא בשפלת יהודה, הכל אמיתי ושום דבר לא בדוי.

הדבר הכי מוזר זה זמן. הזמן הזה שפתאום אחרי שכל כך הרבה שנים בכית שאין לך אותו, אתה מוצף בו והוא כמו מים שזורמים וזורמים ואין לך כלי לאסוף אותם. כל כך הרבה זמן. פנוי. פתאום בבת אחת אף אחד לא מתקשר. אף אחד לא מחפש אותי. הטלפון שותק. אני? שהייתי עסוק 10 שעות ביום? ראש צוות עם אנשים שכפופים לי ושהתרוצצו בכל הארץ והעבירו עדכונים ולקוחות שנתנו בראש עם תלונות ובקשות...

פתאום בתוך השקט הזה, החפירות של הלקוחות שהיו הסיוט שלי בימים שעבדתי - אני מתגעגע אפילו לזה. ובמקום זה מה?

"מה שקורה לנו כאשר אנחנו נרגעות מהטירוף הזה של אמצע החיים, זה שפתאום אנחנו מבינות שהכול תלוי בנו ובהחלטה שלנו להיות מסוגלות לאהוב מחדש את עצמנו ואת מה שכבר יש לנו. ורק כאשר אנחנו מבינות את זה, אנחנו משיגות בעצם את התבונה שמאפיינת את הגיל הזה", אומרת ד', כאשר מגיע התור שלה לדבר בסוף הסבב.

לאורך כל הערב היא ישבה מולי, שיער מתולתל קצר ושובב ועיניים עמוקות כמו בארות מים. נעים היה לי לעצור מדי פעם את שטף הדיבור בהרצאה ולקחת לגימות קטנות של עידוד מתוך עיניה הטובות. כל מי שמדבר מול קהל יודע שצריך את זוג העיניים הטוב האחד לחזור אליו בסופי המשפטים כדי לא ללכת לאיבוד.

גדלתי עם מודל של אמא לא עובדת. מעולם לא חשבתי שאני מפסידה משהו בזה שגם אני לא עובדת. להיפך. לא הרבה אחרי החתונה נכנסתי להריון ובעלי ואני מאוד שמחנו, כי ידענו שאנחנו רוצים לפחות שלושה ילדים.

היה לי ברור שהדבר שהכי חשוב לי זה להישאר בבית עם הילדים וללוות אותם בכל רגע שבו יצטרכו אותי. הייתי אמא במשרה מלאה וכל הזמן צחקתי על הנשים מסביבי, שראיתי לאורך השנים, איך הן רצות אחרי הקריירה שלהן. כל הזמן ממהרות, לא זוכרות שום דבר, לא שמות לב לכלום. לי תמיד היה זמן לראות גם את מה שהן בעצמן לא ראו על הילדים שלהן. מה קורה בגן. מה קורה בכיתה.

מה בער לי להגיד שאולי כדאי להיפרד? מהרגע שהפלתי את המילה הזו בינינו, הדברים כבר לא חזרו להיות כמו שהיו. זה כאילו מישהו עבר עם מסמר ועשה פס עמוק ומכוער לאורך הקיר וזהו. הפס הזה שם.

מה הוא אשם שאת כולך בלגן?

והכל באמת היה בסדר: עבודה, בית, ילדים, חברים, טיולים, שביל ישראל, ארוחות שישי, אבל זו אני שפתאום הכל הפסיק להספיק לה.

זה לא הפתיע אותי שהיא נשארה אחרונה אחרי שכולן כבר עזבו ואני ליקטתי את הציוד מהשולחנות העגולים שהיו פזורים בחדר. לאורך כל הערב התכתבו המבטים שלנו.

פנים מתות מעייפות

נקרא לה גלית, אבל זה אינו שמה האמיתי. בת 38, בעלת פני פרא וגוף שופע, נשואה כבר 16 שנה למוטי, מנהל כספים בחברה מסחרית גדולה. אמא לארבעה ילדים. הקטנה בעוד חודשיים בת שנתיים ותיכף נכנסת לפעוטון וגלית מקווה לקבל את החיים שלה בחזרה. את העבודה כמנהלת לשכה עזבה לאחר שהבכור נולד. היום הוא כבר בן 14 והיא עדיין לא עובדת.

היה זה הפסיכולוג קרל יונג שאמר, "החיים מתחילים בגיל 40. עד אז אנחנו רק עושים חזרות". ועוד הוסיף: "אם בגיל ההתבגרות אנחנו שואלים את עצמנו 'מי אני', אז בגילאי אמצע החיים אנחנו שואלים את עצמנו 'מי אני באמת'.

זה הזמן שלנו