פעם פעם לפני המון שנים, גברים היו נוהגים לצאת מן המערה ולצוד ממוטות (טוב נו, ללכת לעבודה), בעוד נשותיהם היו נוהגות לטייל ברחובות עם עגלות התינוקות, חסרות מעש ודאגה. באותה תקופה עליזה, קמה לה חברה בשם אקרשטיין. כן, זו שריצפה כמעט את כל הערים בישראל בערך עם לבני המדרך הגליות האלו והחליטה לעשות מחווה עבור אותה אם ישראלית קלת דעת. הם יצרו אבן משופעת, שמטרתה הייתה לסייע בירידה מהמדרכה אל הכביש. על האבן הטביעו בכתב קידוש לבנה "לאם ולתינוק" וכולם היו שמחים ומאושרים.
כאילו השנים לא עוברות, כאילו יש אפס התקדמות חברתית ושינוי מגמות, כאילו אנחנו עדיין חיים במערות. משרדי פרסום רבים עדיין מרגישים את הצורך לפגוע בקהל מסוים בכדי להאדיר את המוצר שלהם. באיזה קהל מדובר? אבות, חברים, אבות. עושה רושם שלמרות אין ספור מחקרי שוק ומחקרים אקדמאיים, ממשיך שוק הפרסום להצליף ללא רחם בגבם של קהלים אין ספור על מנת להנציח סטריאוטיפים חברתיים נושנים המעכבים את ההתפתחות האישית והחברתית שלנו.
פרסומת שעלתה אך בימים האחרונים מתארת קבוצת וואטסאפ של גן, בה מתדיינות אימהות על איכות התמ"ל של ילדיהן.
אני יוצא מהבית בבוקר. הולך לעבודה. אפשר לחתוך את המתח באוויר בסכין. מזג האוויר מצויין דווקא, רוח קלילה של בוקר, חצי חמימה, עוד לפני שהשמש מתחילה לצרוב. אבל האנשים מתוחים כמו קפיצים, נושאים בתוכן מטענים כבדים המאיימים להישפך מתוכם בכל רגע. פצצות זמן. אני רואה את ההתפרצויות בסופר, על הכביש, במקומות עבודה. אין לנו סבלנות לכלום, רק שייגמר כבר.
מרים, מחבק, מחייך
ובתוך כל זה הילדים שלנו ממשיכים בשגרת יומם. אנחנו שואלים את עצמנו מה מתוך זה הם מבינים וכמה? וכמה עמוקה השריטה הזו שנוצרת בהם תוך כדי שאנחנו מסתכלים, מנסים להרים את המחט מהתקליט עד כמה שניתן, אך ללא הואיל.
בכל שנה מגיע הקיץ ואנחנו קוראים, שומעים או רואים עשרות אם לא מאות ילדים שנפגעים במקרים הטוב או חולפים מן העולם במקרה הרע. זה מכעיס, מרתיח, מעורר חמלה ובעיקר בעיקר עצוב. לכן, חשבתי שאולי עכשיו, כשאנחנו רק בתחילת התקופה, כדאי שנעבור על עיקרי הדברים ביחד, למען המתקשים בינינו.
קחו אותם בערבון מוגבל
אנשים, ילד הוא יצור שאינו בשל להתמודדות עם העולם בכוחות עצמו עדיין. אין לו את היכולות המוטוריות הנדרשות לכך. הוא משולל כישורים קוגניטיביים לקבל החלטות נכונות ומושכלות המבוססות על ניסיון חיים או ידע.
מגיל מאוד צעיר הבנתי שאני צריך ללמד את עצמי בעצמי איך להיות הורה. טוב, הבנתי זו מילה גדולה. גם ידעתי לא תתאים כאן. אולי זה היה משהו כמו תפיסה עמומה שאני את הילדים שלי ארצה לגדל אחרת, באופן שונה מהאופן שהאבא שלי היה האבא שלי.
חסרו לי די הרבה כלים וידיעות שאספתי עם השנים תוך כדי לימודי פסיכולוגיה מחד וקריירה שלמה של עבודה עם ילדים, מאידך. כשהגעתי לנקודת הפתיחה של האבהות, הרגשתי מוכן ובטוח. ואכן, גידול הילד הראשון אמנם הביא עימו דילמות, אך בעיקר כאלו שהיו לנו הכלים המשותפים להתמודד עמן.
רוצה שיהיו חברים
ואז מירב נכנסה שוב להריון. לא רק זאת שהייתה שוב בהריון, אלא עם תאומים.
מחנה את רכבי במגרש חניה קטן במרכז תל אביב. יוצא מהרכב ויודע שהצעדים הבאים שאעשה יהיו משמעותיים באופן בלתי רגיל באשר להמשך התפיסה אותי בקרב חלק מארגוני האבות הפעילים. הנה אני, אדם שקנה את מקומו בעולם קידום האבהוּת בעשייה ובמעורבות במשך שנים, עומד במהלך השניות הקרובות ממש לצעוד אל לב לבו של אחד הארגונים היותר מושמצים בקרב זרמים מסויימים בתחום קידום זכויות הגבר.
ידעתי שזה לא יעבור לי בשתיקה. לא רק שאני מסתכן בהוקעה פומבית מהחברה בה אני מתרועע, אלא אף בהצטרפות למעגל הלא קטן כלל של מקבלי הודעות נאצה ואיומים בס.מ.סים ובמדיה האינטרנטית. החלטתי לקחת את הסיכון.
לקחו ארבעה חודשים ארוכים עד שהגענו סוף סוף ל"טעימות" ועכשיו, כשאנחנו כבר בוגרי טעימות, הגיע הזמן להתחיל לאכול. אני לא דיאטנית. גם לא דיאטן (אומרים דיאטן? לא אומרים דיאטן, נכון?), אז אתם יכולים לחשוב על זה מה שאתם רוצים, אבל אני מאמין שתינוקות יכולים רק להרוויח מלהתחיל את החיים שלהם עם טעמים מורכבים יותר מ"בטטה" או "בננה".
תשעה גברים יושבים מסביב לשולחן פוקר. המצלמה מתקרבת, ניתן לשמוע שהם משוחחים בלהט. על השולחן פזורות כפיות של מטרנה. "גם שלנו מתעורר באמצע הלילה ונשאר ער שעה לפני שהוא חוזר לישון". "גם שלכם? ניסינו הכל, ידיים, כדור פיזיו, נדנדה... כלום. אני יורד איתו לטיול בעגלה בשתיים בלילה כדי שיחזור לישון". "אז תשמעו", פותחת הדילרית. "מה שצריך לעשות הוא..." נשמע תמוה? דמיוני? כך נראו ונשמעו שולחנות הפוקר באירוע סופר דאד האחרון (בשבוע הבא יש עוד אחד! אני אשים לכם פרטים בסוף).
טורפת, מחלקת ומייעצת
אותנו זה פחות הפתיע.
תארו לעצמכם עולם בו תוכלו בכל רגע נתון לקבל בשידור חי את הילד שלכם, ישירות למסך הסלולרי. כשהוא בגן בבוקר, בצהרון בצהריים, בחוג אחר הצהרים ואולי גם בלילה, כשהוא יוצא לבלות עם חברים - בלייב פיד, ישירות מעל המיטה שלו. עכשיו תפסיקו לדמיין. העולם הזה בפתח, ממש כאן ב-2014.
ממש החודש סיימה פרטנר (חברת הסלולר אורנג', למי שלא מיודע) טסט מוצלח שערכה בעיר הרצליה, לקראת השקה של רשת מדור 4 - G4. לרשת הזו נתוני הורדת מידע מדהימים של 150mbps (מגה בייט פר סקנד), נתוני העלאת מידע של 50mbps וביטול כמעט מוחלט של דיליי בין מכשירים. משמעות הדבר היא שהלייב-פיד כבר כאן.
