גם התינוק שלי הפך כבר לגבר. לא מזמן רשמתי בטוש בלתי מתכלה את שמו על הסינר הקטן שביקשו להביא לפעוטון וככה בצהרי כל יום, הוא ישב לו עם הסינר ופורר על אפו התכול של הפיל המצויר קציצות ופתיתים למכביר, והנה אני קונה לו מכנסיים ענקיים וסנדלים ענקיות ומלווה אותו לגן חובה!
אני רוצה לתת לכם טיפים ואף לספר לכם מעט (מאוד!
אבל, בשונה מאמה ההיפראקטיבית, בתי בת השמונה החליטה לפתוח את החופש דווקא בארגון כל הפריטים עבור החזרה לבית הספר.
תמימות, ערגה ולבסוף - ניכור
והנה, ככלות ימי אב, נלקחתי אחר כבוד למדוד את שמלת הכלה שלי. באותה עת דרשה ממני המדריכה להלך אך ורק בתחתונים לבנים, בגלל תורה עקובה מדם של כתמים בכל מיני גדלים.
"בחור ישיבה מוותר על קולנוע, מין ובילויים ונכנס 'מרצונו' לפנימייה", כותב יהודה קוטקס בטור "קשה להיות בחור ישיבה" ב-ynet. אלפי חנונים במדינה מוותרים על אותם דברים ונכנסים מרצונם לאוניברסיטאות ולמכון וויצמן. השאלה היא מי חייב ללכת לצבא ומי ולא, ולמה? אנא, תנו לי תשובה הגיונית אחת.
החרדי - נציגו של אלוהים עלי אדמות?
מעשה ששמעתי מפי מוהרה"ג שולמית אלוני, אמנם לא באופן ישיר, אבל זהו ציטוט שאני חוזרת עליו בכל הרצאת מבוא שלי. מדוע כשאנשים רואים חרדי, שאלה שולמית בפאתוס מסוים, אם כי לא במילים אלו בדיוק, אנו, האחרים, מתייחסים אליו כאילו הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות?
זהבית היא אם בישראל אשר מתגוררת בשלהי שכונה חרדית ומגדלת שלוש ילדות מקסימות. בשעת צהרים של שבת נעימה פסעו בנותיה מבית הסבתא החרדית לכיוון ביתן, כשהן נוגסות בקוביות שוקולד אותו קבלו מהסבתא.
אישה צייקנית מן השכונה ניגשה אליהן וחטפה את השוקולד. אתן לא מתביישות לאכול שוקולד אחרי טשולנט? איזו חוצפה.
רק לאחר שהילדה הסבירה שזהו שוקולד מריר ולא חלבי, החזירה להן האישה את הממתק, תוך כדי המטרת שאלות: מי אתן, מה אתן, לאן אתן הולכות, היכן אתן גרות, מי זו סבתא שלכן? ועוד.
עכשיו הבה ננסה להבין מה לא בסדר בציור.
ילדה אחת מהשכונה לקחה אותי לטיול בערב. הגענו למחסן נטוש, שבדלתו היה פעור חלון מאובק ומרושת בסורגים חלודים.
"מאחורי הדלת", היא לחשה ביראה. "יש גופה של ילדה קטנה, קשורה למכונת תפירה ישנה. כל ערב, כשיש רוח, היא מייללת ובוכה".
שנים של צמרמורות, פחדים ורחמים עברו עלי בכל פעם שעברתי במקום ההוא, בדרכי אל סבתא. עד היום, אם אני נקלעת לשם במקרה, אני מתפתה לצאת מהאוטו ולבעוט בדלת המחסן, לבדוק אם עצמותיה החלולות עדיין שם או שמא מצאו כבר מנוחה נכונה.
כיצד הגענו למצב שבו המדינה כולה מנוהלת על ידי חרדים?
ולא, לא באתי לדבר על הטבות בדיור, זכאות למעונות יום של התמ״ת ללא הוכחת כושר עבודה, קצבאות ילדים, תקצוב רחב היקף עבור חינוך (בלי ליבה) ומבנים רבים ויקרים של מוסדות חינוך אלו. וגם על עוד הרבה דברים דומים לא באתי לדבר.
רק רציתי לספר לכם על ילדה קטנה, אשר בחסות החוק לומדת בבית ספר בלתי חוקי במדינת ישראל. לפני חדשיים היא חזרה עם טלאי צהוב על החולצה ואמרה לאמא שלה (החילונית) שצריך להרוג את כל הציונים.
לבית ספר כזה מתעקש אבי הילדה, השייך לקהילה סגורה ומתבדלת מהמדינה, לשלוח אותה.
במקום מעט עצוב בלבי כל הדברים שגדלתי עמם נהיים קטנים נורא.
אך בת 17 הייתי כשנולדה אחותי הקטנה. בזכותה חוויתי קורס מזורז בהורות וילדיי כיום הם המרוויחים העיקריים מכך. יום אחד מצאתי את עצמי מקריאה לה ספר באידיש שהביאה מן הספרייה. הספר היה פריט בודד וטרוט מתוך קהל שלם של ספרי מוסר וחסידות, שעסק בגדולי ישראל רבים מן הדורות הקודמים. מיליון ספרים, שהתוכן בכולם שונה, אך דומה להפליא. בספרים אלו תמיד צוירו היהודים כדמויות תמירות ונלבבות, חיוורות פנים וארוכות מחלפות, עם אבנטים קטנים ויפים וחוט של חסד משוך על פניהן.
דווקא עכשיו, כשחג הפסח קרוב כל כך והבית רחוק, עולים בי געגועים שקטים ולבי מתמסר לזיכרונות תום. באורח פלא אין לגעגועים שלי השלכה ניכרת על המציאות. הם לא גורמים לי לצבוע בפזיזות את כל קירות הבית, למלוק בחדווה שורשי כרישה וסלרי, לשטוף את כל הביצים המוקדשות לפסח, שמא אחת או שתיים מהן נושאת בטעות פירור חמץ או לכרכר בחברת מברשת שיניים מאחורי הפאנלים או על מסילות התריסים. לא הם לא.
מגדלת באושר את שני ילדיה מנישואים ראשונים יחד עם תינוק חדש ומוצאת את ייעודה ברכיבה על סוסים, גלישה בים, נגינה בצ׳לו ופעילות חברתית.
