לפני כשנתיים ביקרתי בתערוכה של סינדי שרמן ב-MOMA שהיתה עבורי חוויה מרגשת ומעוררת השראה. מול התמונה הזו, בחדר המרכזי של התערוכה, מצאתי את עצמי עומדת דקות ארוכות.
אגב, אחד הדברים הכיפיים שגיליתי לגבי המומה, הוא שיש להם אפליקציית אייפון ובתוכה סיור מודרך בתערוכות. במקום לקחת את המכשיר המשונה שהם מציעים ושנראה כמו טלפון ישן, פשוט כדאי להביא אוזניות (ואייפון עם אינטרנט כמובן) ולעבור תמונה תמונה וללחוץ על ההסבר. וזה ההסבר שקיבלתי על התמונה הזו, שבה, כבכל הצילומים של שרמן, היא עצמה המצולמת, וכאן היא בדמות אשת "החברה הגבוהה", כחלק מסדרה של תמונות.
כשעברנו לגור בניו יורק, אחד הדברים שהכי ריגשו אותי זה לחיות בתוך העיר שבה מצטלמים רוב סרטי הקולנוע בעולם. הדירה הראשונה שלנו כאן היתה די נוראית, אבל היה לה יתרון מדהים - היא השקיפה אל האמפייר סטייט בילדינג. בכל פעם שהבניין האיקוני הזה היה מופיע לי על המסך, בסרט או סדרה, הלב שלי היה מחסיר פעימה. כי לפעמים, לחיות בניו יורק, עם כל הפיח והטינופת והרעש והמינוס 27 מעלות בחורף, זה באמת מרגיש קצת כמו לחיות בסרט.
בנובמבר האחרון היתה לי כאן חוויה קסומה של ממש.
1. שחור. זו השורה התחתונה מהקולקציה היפה של אלכסנדר וונג ל-H&M.
האולם היה שחור, המסלול היה שחור, האורחים לבשו שחור וצילמו את עצמם סלפים שחורים, וכמעט כל הבגדים בקולקציה היו שחורים. ומאוד יפים, יש לציין. למה שחור אתם שואלים? גם אני שאלתי. למען האמת, התאפשר לי לשאול את וונג ארבע שאלות. על שתיים הוא לא ענה כי הן היו "אישיות מדי", אבל על שאלת השחור הוא דווקא שמח לספר. "שחור מט הוא הצבע האהוב עליי, אז זו בחירה טבעית שהוא יהיה חלק מרכזי בקולקציה. הקולקציה הזו מייצגת את תמצית המותג, כזה שהוא גם ספורטיבי ואורבני, ושחור מט הוא צבע אורבני.
החיים בניו יורק לימדו אותי שכובע הוא פריט האופנה החשוב ביותר. מעטים האנשים שמסתובבים כאן בפדחת חשופה סתם כך, ולא רק בחורף - בכל עונות השנה כובעים הם חלק בלתי נפרד מלבוש היומיום של מבוגרים, צעירים וגם ילדים. לפעמים נדמה לי שבעיר כזו, שבה מצטופפים יחד כל כך הרבה אנשים, הדרך היחידה להרים ראש ולא להיבלע בהמון טמונה בכובע.
תערוכת האופנה האחרונה של המטרופוליטן הוקדשה לצ'ארלס ג'יימס, מי שנחשב למעצב הקוטור האמריקאי הראשון. ג'יימס לא למד אופנה מעולם, אבל הוא כן למד בתחילת דרכו כובענות. רק כשראיתי את הכובעים שיצר, אי שם בשנות ה-20, הבנתי כמה חופש נותן כובע למעצב - כמעט כמו פיסול.
