בשבוע שעבר, די בספונטניות, החלטנו אני ונטלי (הקוסמת מאחורי עוגיו.נט) להיפגש ולהכין סופגניות לחנוכה. עוד לפני שסגרנו על יום ושעה כבר קבעתי נחרצות שהפעם לא אחסל את כל מה שנכין. בכל זאת, אני וסופגניות זה הכי לא.
אז קבעתי.
הצהרות לחוד וריח של טיגון מגרה לחוד. כבר במתכון הראשון, כשהכנו את הסופגניות הכי מהירות בתבל, מצאתי את עצמי גונבת אחת שנראתה קצת פחות יפה מהשאר. בעצם, זה לא היה כי רציתי לאכול אותה, אלא פשוט כי דאגתי שתצא תמונה מושלמת בלי סופגנייה לא פוטוגנית בפריים. אה אה. כבר אמרתי שתירוצים זה הצד החזק שלי?
אם פעם היינו מסתפקים במתכון הונגרי של סבתא שנכתב בכתב יד צפוף, במחברת שורות עבה, היום אפשר למצוא מגוון עצום של גרסאות דומות ומשודרגות על ידי לחיצה על העכבר.
גם המתכון הזה, כמו הרבה מהרעיונות שרצים לי כל הזמן בראש, הגיע מבלוג אוכל בחו"ל. לבלוג קוראים Laura's Sweet Spot ואני מזהירה אתכם מראש - אפשר ללכת בו לאיבוד ולגלות אחרי שעתיים שאתם עדיין דבוקים למסך. שלא תגידו שלא אמרתי.
את הרוטב שמצפה את הכרובית הזאת אני מכינה כבר שנים בבית כשאני חותכת סלט ומתחשק לי להוסיף לו רוטב עשיר - כזה שיהיה גם מתקתק אבל גם פיקנטי ובועט. טעמו המיוחד הוא שדרוג נהדר לכל סלט, בעיקר כזה עם חסה או מלפפונים שניחנים בטעם עדין.
במקרה הזה, החלטתי לקחת את הרוטב הקבוע ולהקצין אותו: יותר מתוק, יותר חריף, הרבה יותר דומיננטי. בגלל העובדה שהמרכיבים נכנסים לתנור ומאבדים מעט מחוזקם, היה לי חשוב לתת להם פוש עוד לפני.
כבר שבועות שיש לי בארון שקית עם אטריות רחבות - אלה של פעם, שסבתא שמה במרק. כשקניתי אותן ראיתי לנגד עיני קוגל ירושלמי מתוק עם המון פלפל שחור בצבע חום ענברי. אז ראיתי. עצלנות ושכחה הותירו את השקית בארון, ואותי עם ניחוחות של פעם.
כל התירוצים נעלמו כשגיליתי במקרר כמה גבינות שממש עוד רגע היו מסיימות את חייהן בפח. גבינה בולגרית שאפילו לא נפתחה, גבינה לבנה שנשכחה מאחורי החומוס העצום וקצת קוטג' שכבר נמאס לי לאכול.
כל אלה, ביחד עם כמה ביצים שתמיד יש לי בבית, הפכו תוך 10 דקות לפשטידה שהבונוס הגדול שלה הוא שהיא תשמח לאמץ לתוכה כל דבר שאתם אוהבים.
לפני חודשיים בערך, כשעוד הייתי בשיא המעבר בין טיגון ושמנת לאפייה ומלפפון, מצאתי את עצמי משתוקקת לפלאפל. כזה שמדיף ריח חזק של טיגון עמוק, עם מרקם פריך-פריך מבחוץ ופנים רך מלא בעשבי תיבול. אז השתוקקתי. שבוע הצלחתי להחזיק את עצמי, קיוויתי שהרצון ייעלם והמשמעת העצמית תגדל, אבל רצונות לחוד ורעב לחוד.
בסוף כמובן שנשברתי, חלקית.
במקום לטגן ולשתות שמן החלטתי לאפות את הפלאפל בתנור. אבל גם כשכבר מצאתי פתרון, נתקלתי בשתי מהמורות קטנות.
פעמים רבות בשנה האחרונה יצא לי להרהר במחשבה שאולי בגלגול הקודם הייתי תאילנדית, או יפנית עם עיניים מלוכסנות ומבט רעב לאורז ודגים חיים. המטבח האסייתי, על שלל גווניו וצורות ההכנה שלו, הוא אחד המטבחים האהובים עלי.
כמו בהרבה מטבחים, אבל כאן במיוחד, איכות חומרי הגלם ואיזון הטעמים הם שקובעים אם המנה שלכם תצא טובה או מושלמת. ושלא יהיה לכם ספק, מדובר בלא פחות מאשר אמנות וחוש טבעי למינונים.
אז חוש טבעי לא בטוח שיש לי, אבל סבלנות לנסות מתכון 10 פעמים דווקא קיבלתי בגנים.
מאז שהכנתי את קיש הירקות בצורת ספירלה, רציתי להכין גם גרסה מתוקה שלו. הכוונה היתה להכין מעין פאי מתוק עם קרם שקדים, ומעליו להניח פרוסות צבעוניות של פירות טריים (לא אפויים). הבעיה היחידה, שנטלי קטעה לי את החלומות וקבעה שזה לא יעבוד. וכמו שאתם יודעים, אם נטלי אומרת, היא בטוח צודקת.
אז לפני חודש, אחרי שנקטעו לי החלומות על פרוסות צבעוניות של פירות טריים, ניסיתי להכין את הגרסה האפויה של הפרוסות המגולגלות. אפיתי עוגת וניל בחושה וקישטתי בפרוסות דקיקות ומגולגלות של תפוחים שנאפו בתנור. זה אמנם לא יצא צבעוני כמו שרציתי, אבל המראה שהתקבל היה פשוט עוצר נשימה.
למרות זאת, או דווקא בגלל, קפצתי באחד הימים למסעדה של שני בתקווה לתהות על פנים הקנקן שהביא אותו לכס המלכות. בסופו של דבר, אולי בגלל המטען שהגעתי איתו ואולי בגלל נפילות מקריות, יצא שממש לא נהניתי שם. כן כן, אני יודעת שרובכם בטח הייתם ונורא נהניתם, ואיך זה שלא התאהבתי במוס שוקולד או בפיצה פירות ים. נו, ככה אני, בעייתית.
אז למה אני מספרת לכם את זה? כי בכל זאת יצא שהתאהבתי שם.
איך כל זה קשור לעוגיות שלמעלה? הו.
אחרי כמה ימים ארוכים של רביצה בבית, לצד המיטה הוורודה שלה, הבנתי שאם לא אזיז את עצמי ואעשה משהו מועיל, אני עוד עלולה להפוך לפסל סביבתי. הדבר היחיד שידעתי זה שאני רוצה להכין משהו מתוק - ועדיף שיהיה מהיר, מנחם ולא כבד
ברוב המקרים הייתי נשארת באוטו, צמודה לחלון, בזמן שאבא שלי קפץ לחנות הקטנה. אחרי כמה דקות, שתמיד נראו כמו נצח, אחזתי בשקית חומה עם בורקס תפוח אדמה גדול שתוך שניות הותיר את השקית עם כתמי שמן.
השילוב הזה, שבין מילוי רותח לחוסר הסבלנות שלי, הוליד לא פעם כוויות בלשון, אבל אף פעם לא למדתי לקח. תוסיפו לזה ביצים חומות שצמד המילים "נמס בפה" הומצא בדיוק בשבילן ותקבלו שלמות.
אז כן, הבנתם נכון. אני אוהבת בורקס.
מגדלת עגבניות שרי, פלפלים חריפים ואת הכלבה הפחוסה שלי, ובין לבין עורכת את האתר FOODPAGE.CO.IL שמאגד את המתכונים הכי טובים ברשת.
וכן, יש לי באמת אלרגיה נפשית לטונה.