כבר שנים שאחת השריטות שלי היא להזמין נתחי עוף בדבש בדוכני ג'אנק של אוכל אסייתי. בדקה הראשונה הם מעולים – מתוקים, שמנמנים וקצת דביקים בזכות הציפוי. אבל אחרי כמה דקות אני לא מבינה למה הזמנתי אותם: הטעם דומיננטי מדי, המתיקות עזה והדביקות, שקודם נזקפה לזכותם, הופכת אחרי שלושה ביסים למעיקה.
יצא לי לא פעם לנסות להכין מנה דומה בבית - זה אמנם יצא טעים ואיכשהו תמיד התחסל, אבל אף פעם לא התקרב למושלם.
לפני שלושה שבועות פצחתי בגמילה. גמילה משוקולד, גמילה מדיאט קולה ובאופן כללי גמילה מכל מה שטעים ומתוק בחיים האלה.
איך אני מחזיקה מעמד? הו, טוב ששאלתם. האמת שדי בקושי. כמעט בכל ערב בשבוע האחרון צפיתי בסרטוני יוטיוב שמלמדים איך להכין עוגות שוקולד וקיוויתי בסתר לבי שמשהו מהמראות האלה יגיע גם לפה שלי, ככה בלי כוונה.
זה לא קרה.
מה כן קרה? התחלתי לאכול קצת יותר בריא, קצת יותר מסודר והרבה יותר מחושב. כחלק מהשינוי הזה החלטתי לנסות ולהכין קציצות, אבל לא כאלה שמכילות בשר, ביצה, פירורי לחם ושמן, אלא מהסוג שלא גורם לייסורי מצפון.
ההחלטה הזאת התיישבה בול עם שקית קינואה שחיכתה לי על השיש.
מכירים את הימים האלה שבהם בא לכם הכל? גם מלוח וגם מתוק, גם שוקולד לבן וגם מריר, גם אורז וגם פירה. אז בדיוק ככה הרגשתי בשבוע שעבר: לרגע התחשק לי אורז מלא בדברים בריאים ואחר כך פנטזתי על קינוח מושחת.
כשכבר חשבתי שהחלטתי סופית על שוקולד, לא הייתי בטוחה אם בא לי עוגיות שוקולד צ'יפס או מוס נוטלה. זה מה שקורה כשיש בארון צנצנת נוטלה חדשה שממש קוראת לי להשתמש בה.
בסוף החלטתי שיש דברים שפשוט אסור לבחור ביניהם. שיטוט קצר ברחבי האינטרנט הוביל אל העוגיות האלה, שפתרו לי את כל הדילמות.
שנים שאני תוהה בשביל מה המציאו את ולנטיינס דיי. הוא קיטשי להחריד, גורם להמון בחורות להתמרמר "איך זה שדווקא הכונפה בעבודה קיבלה פרחים" ובאופן כללי מדובר ביום קצת, אם להיות עדינים, מאולץ. אני באמת חושבת שצריך להפגין אהבה ולפנק את מי שאוהבים גם בלי שיזכירו לנו את זה בחנויות, ברחוב ובכל מדיה אפשרית.
זהו. אחרי ששחררתי קיטור, ואחרי שסיננתם "נו, עוד רווקה ממורמרת", תרשו לי להצטרף לתירוץ השנתי ולקיטש הלאומי ולפנק אתכם בקינוח שהוא תמצית האושר. שיא האהבה. פסגת המתיקות.
המרקם שלהם, שנע בין פסטה לריזוטו, הופך אותם לחומר גלם נוח ומהיר שסופג אליו כמעט כל טעם שתרצו. ולעומת פסטה, שהופכת לאנמית למדי בלי רוטב, את הפתיתים אפשר לאכול כשהם מתובלים רק במעט מלח. אפשר, אבל למה להסתפק רק בזה?
אז הפעם החלטתי לגוון לא רק בטעם אלא גם בצבע. סלק מבושל שהתווסף לסיר הוסיף רכות ומתיקות נהדרת, ועל הדרך צבע את הפתיתים בוורוד זרחני ומפתה.
לפני כמה שבועות, בספונטניות, הגעתי לשוק רמלה. למרות שהעיר עברה לא מעט שיפוצים לאחרונה, נדמה שמשהו במרקם האוכלוסייה ובנוף העירוני לא השתנה בה מאז קום המדינה. לו רק היתה לי מצלמה.
כור ההיתוך המופלא שברחובות מתקיים כמובן גם בשוק. לצד כמויות אדירות של פלפלים חריפים (הירק הפופולרי ביותר בדוכנים) והמון עשבי תיבול אפשר למצוא חנות תבלינים הודית, דגים מעושנים וכמובן פינות קטנות שמדיפות ריח של פלאפל.אז למה אני מספרת לכם את כל זה?
למרות שאחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם זה צ'יפס מטוגן, כבר שנים ארוכות שלא יצא לי למלא סיר עם שמן ולטגן. לא רק באשמת הקלוריות, אלא בעיקר בגלל הלכלוך והשמן שעף לכל פינה, הבזבוז של בקבוק שלם בשביל כמה מקלות תפוחי אדמה והשלב האחרון שבו צריך להיפטר מהשמן שבסיר.
עם השנים, מכורח הנסיבות, עברתי להכין את הצ'יפס שלי בתנור. ועל אף שברוב המקרים חיסכון בקלוריות מתקשר לי אוטומטית עם מנות דלוחות וטעם אנמי, במקרה הזה התנור דווקא הוסיף נקודות זכות לפחמימה האהובה: מעטה פריך, אופציה לתיבול והכנה פשוטה שאפילו לא דורשת קרצוף ושטיפה. רק להשליך את נייר האפייה וזהו.
לפני כמה חודשים, קצת לפני שבועות, הגיעה אלי חוברת המתכונים המהממת של חן שוקרון (אם לא יצא לכם להכיר את הבלוג שלה, מתוקים שלי, זה הזמן).
אחד המתכונים הראשונים שידעתי שאכין מתוך החוברת היה לחמניות מבצק קוטג' עם שום ופרמזן. הבעיה היחידה היתה שלא היה לי בבית קוטג' - וגם לא כוח לרדת לסופר לקנות. אז חיפשתי מתכון דומה, אבל שיהיה מבוסס על יוגורט (לא בטוחה איך זה קרה, אבל היו לי שלושה כאלה בבית).
בסופו של דבר התערבבו להם כמה מתכונים ורעיונות ביחד. בצק מארה"ב, מילוי בהשראת חן (בלי הפרמזן) ותוספת של אגוזי קשיו מעל בעקבות ניסוי שעשיתי לא מזמן עם נטלי, שכל מפגש איתה גורם לי לעלייה במצב רוח
אם תפתחו את המקפיא שלי, קרוב לוודאי שתמצאו בו – לצד בצק פילו וגלושקה שסבתא הכינה לי לא מזמן – גלילים על גבי גלילים של עוגיות.
קלישאת ה"מתכון ב-5 דקות שאפשר להכין רגע לפני שהאורחים מגיעים" מתרחשת אצלי כמעט כל שבוע. ככה זה כשאת מעלה תמונות מפתות של אוכל לפייסבוק: כל אורח, בין אם מדובר בשכן שרק קפץ לקחת תשלום לוועד הבית או חברה שבדיוק הייתה בסביבה, מצפה לראות על השיש קופסת וינטאג' בצבע בז' עם עוגיות שוקולד צ'יפס כשלצדה צנצנת שקופה עם עוגיות מלוחות.
לביבות תמיד מזכירות לי את סבא, שאהב אוכל לפחות כמו שהוא אהב את החיים. והוא אהב.
כשסבא רצה לפנק אותנו, הנכדים, הוא היה מתיישב בסלון עם קערה גדולה, פומפייה והמון תפוחי אדמה וגזר ומכין לנו לביבות במחבת שחורה שידעה ימים טובים יותר.
אז נכון, הלביבות שלפניכם לא מזכירות את אלה שאכלתי בילדותי, אבל יש בהן את אותה נחמה. והריח שמתפשט בבית כשמכינים אותן מחזיר אותי לרגעים קסומים לצד המחבת העקומה של סבא.
בלביבות האלה יש שילוב של שלושת המצרכים האהובים עלי (אחרי שוקולד ודובדבנים, כמובן): צ'ילי, שמוסיף חריפות עדינה; בטטה מתקתקה, שמותירה את הלביבות רכות מבפנים; ותירס, שמוסיף מרקם נהדר בכל ביס.
מגדלת עגבניות שרי, פלפלים חריפים ואת הכלבה הפחוסה שלי, ובין לבין עורכת את האתר FOODPAGE.CO.IL שמאגד את המתכונים הכי טובים ברשת.
וכן, יש לי באמת אלרגיה נפשית לטונה.
