כבר ביקרנו כמה פעמים במנהטן, וגם היינו אצל אדריכלים ומעצבים שהסטודיו שלהם נמצא בבית, אבל שום דבר שראינו לא דומה ללופט של האדריכל דיוויד לינג (David Ling) באזור גרמסי פארק (Gramercy Park) שבמנהטן, ניו יורק. הלופט נמצא בבניין שנבנה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ושימש כמפעל בתעשיית השיניים. היום הוא שייך ללינג, המתאר את עצמו כאמריקאי שהושפע עמוקות מאירופה, שם למד, ומסין, שם שורשיו. מכאן אפשר להבין את ניסיונותיו הבולטים לשלב ניגודים ומרקמים, ישן וחדש, חומרים "גבוהים" עם "נמוכים".
הפוסט הזה התחיל להתגלגל בביקור האחרון שלי בלונדון לפני כמה חודשים. שם הכרתי, במקרה, את מאיה קרני (במקור מתל אביב) ובן זוגה רן אנקורי (במקור מכפר ויתקין) שלמדו בעיר אדריכלות ולפני כשש שנים פתחו בה משרד שנקרא ''סנאריו'' (Scenario Architecture). כמו לא מעט אדריכלים אחרים, גם הם מספרים שכל פרויקט מתחיל בחקירה מדוקדקת של אורח חייהם של הדיירים. כך התחיל גם פרויקט השיפוץ של בית ויקטוריאני בצפון העיר, שבו גר זוג צעיר עם ילד. התוצאה היא בית נעים ושימושי, שכל פינה בו מנוצלת היטב.
עבודת ההכנה עם הלקוחות העלתה נתון מעניין: 90% מזמנם בילו בני הבית בכ-20% משטחו - בקומת הקרקע.
כשהסתכלתי בפעם הראשונה בתמונות של הדירה הזאת - מעונו של זוג צעיר בפרברי העיר ההודית מומבאי - מיד ראיתי בעיני רוחי את משפחת פלינסטון המצוירת והזכורה לטוב. הדירה הקטנה מעוצבת בסגנון האדריכלות האורגנית, שלה שורשים עתיקים ועתיד מבטיח. בלי קשר לאסוציאציה הפרטית שלי, סיפור העיצוב האורגני מורכב ומעניין.
לפני שנה ביקרנו בדירה מוצלחת שעיצבו אנשי הסטודיו הספרדי egue y seta, ובה החליפו חממות קטנות כמה מהקירות. הפעם הם הרחיקו 20 קילומטרים מברצלונה, לעיר טראסה (Terrassa), וגם את מוטיב הצמחייה בתוך הבית פיתחו ושכללו. הם הסבו מבנה תעשייתי וחד-קומתי, שהיה פעם חנות צעצועים גדולה, ללופט המגורים של זוג ללא ילדים. עם עבר כזה מתבקשות הרבה יצירתיות ומקוריות בעיצוב החדש של המבנה, ואותן הם אכן סיפקו בשפע. הם הגדירו את הפרויקט "בית עם נשמה של לופט ולב ירוק" - הלב הוא גינה פנימית שאותה ניתן לראות כמעט מכל פינה, בזכות קירות הזכוכית שסביבה.
שנים רבות חלפו מאז שימש המבנה שבתמונות כאורווה וכמעון למשרתים. הוא נבנה ב-1887 בוושינגטון, בירת ארצות הברית. היום הוא בית מגורים לכל דבר, ביתם של בני זוג שמתפרנסים מתחביבם - שיפוץ עתיקות ומכירתן. אחת לזמן מה הם משפצים גם מבנים ישנים ומעניינים וגרים בהם תקופה. עד לפני שנתיים, למשל, הם התגוררו במכבסה ישנה לשעבר. אלא שאז, בטיול לילי באחת משכונות העיר, הם ראו את הבניין הזה - וראו כי טוב. השכונה היא מהסוג שבעבר נודע לשמצה והפך למבוקש וטרנדי, והשניים החליטו להשקיע ולשפץ את המבנה, תהליך שארך כשנה.
הפעם אנחנו בטייפה, בירת טאיוואן, בקומת הקרקע של בניין בן 40 שנה. זוג מעצבי פנים צעירים הפכו דירה מיושנת, שנבנתה עבור אנשי צבא, לבית עכשווי, שחלק מרכזי בו הוא סטודיו העבודה שלהם. התוצאה המהוקצעת משמשת אותם, ללא ספק, גם ככרטיס ביקור. המפתח בעיצוב כאן הוא שילובים - בין עבודה ומגורים, בין פתוח לסגור, בין ישן לחדש, בין חומרים ותרבויות (מקומית ואירופית). דלת הכניסה לחצר, למשל, שוחזרה ונצבעה באדום מסורתי, בעוד שהחומה המפרידה בין הרחוב לבית נצבעה באפור, שגוניו נכנסו גם פנימה.
כל חלק בדירה עוצב מתוך מחשבה על מטרתו ולכל חלק מאפיין משלו.
בעשור האחרון אנחנו עדים לדירות רבות בישראל, שעוצבו למען תושבי חוץ. הסיפור שלנו הפעם הוא הפוך: אנחנו מבקרים בדירה בפריז, שעוצבה בידי אדריכל ישראלי. פרופ' יוסי פרידמן, אדריכל ומרצה בכיר בחוג לעיצוב פנים במכללה למינהל, נענה לבקשתה של חברה ולקוחה אמריקאית ותיקה שלו, שהחליטה לקנות דירת נופש בפריז. רק חצי יום עמד לרשותו כדי למצוא את דירת חלומותיה, והמשימה הסתיימה בהצלחה: בבוקר של הטיסה חזרה לארץ הוא הבחין בצילום של דירה שאהב, בחלון ראווה של משרד תיווך. הוא המתין שהמשרד ייפתח, קרא ללקוחה להגיע, היא התלהבה והעסקה נסגרה מיידית.
הגלגול של הבית הזה מעניין: הוא נבנה לפני כמאה שנים בידי מערביים שהתיישבו ביוקוהמה (Yokohama) שביפן. עכשיו שוחזר ושופץ בידי האדריכל טקויה טשוצ'ידה (Takuya Tsuchida), שמסביר שהמבנה לא גמור ולא מושלם, כי העדיף לשמר את הזיכרון על פני הפונקציונליות. המבנה הקטנטן, בשטח של 26 מ"ר בלבד על שתי קומות, נראה מבחוץ כאילו הגיע מכפר אירופי (את התמונה תראו בסוף הכתבה). אין בו לא מטבח ולא מיטה: ככל הנראה, הוא משמש כביתן לעבודה או התבודדות ולא כבית מגורים של ממש. הפנים סוגנן ברוח יפנית, שרואה בחוסר שלמות את הדבר האמיתי.
הפעם אנחנו ממש קרוב לבית, באתונה בירת יוון, בביתו העירוני של ניקוס פטיריס (Nikos Patiris), מעצב ובעליה של חברה לחומרי בניין. פטיריס הסב את הקומה שמעל אולם התצוגה של החברה שלו ללופט עבודה (ביום) ומגורים (בלילה). 400 המטרים הרבועים של הקומה נפתחו לחלל אחד גדול, שמשני צדיו יוצאים למרפסת. את הלופט עיצב ''סטודיו אסה'' (ese studio), שאנשיו השתמשו בשפע של חומרים וטקסטורות, חשפו תקרת בטון ויצרו חלל מונוכרומטי בשחור ואפורים עם נגיעות עץ, שמרכך את המראה התעשייתי.
זו הפעם הרביעית שאנחנו מבקרים בסאו פאולו, העיר הגדולה ביותר בברזיל: אחרי בקתת נופש ססגונית, דירת רווק ובית משפחתי בסגנון תעשייתי ונינוח, הפעם אנחנו מביטים בדירה ששופצה והפכה ללופט עירוני שבו גרים זוג, בנם, עוזרת וכלב. הדירה המלבנית חולקה לאורך באמצעות קיר, שכוסה כולו בספרייה (ראו תוכנית בסוף הפוסט). מצדו האחד חדרי השינה ומהצד השני, מול הספרייה, חלל גדול ופתוח שרצפתו שחורה ומבריקה, תקרתו בטון מוחלק בגובה 4.5 מטרים, חלונותיו נמתחים מהרצפה כמעט עד התקרה, והקיר עשוי לבנים לבנות - נתוני פתיחה מושלמים ללופט עירוני. כל פינה ב-162 המטרים הרבועים מנוצלת בצורה אופטימלית.