תמיד הייתי שמנה. כילדה, כל הדודות נהגו לצבוט בלחיי כי "הלחיים האלה דורשות צביטה". "זכיתי" לכינויים כמו חבית קטנה אך בגיל ההוא, בשמנמנות שלי היה חן מסוים. כשגדלים, נעלם החן ונשאר השומן. בכל אירוע משפחתי הדודים היו בוחנים מה אני אוכלת ומעירים
לאמא שלי,
וזו היתה יוצאת מייד להגנתי: "תעזבו את הילדה, היא בקושי אוכלת".
ואז היא הייתה ניגשת אלי מחבקת אותי ואומרת "מיכלושה, אל תשימי לב מה אומרים". כשאותם דודים הבינו שהישועה לא תבוא מכיוונה של אמי, הם החלו לגשת ישירות אליי עם הערות מסוג "די מיכל, אכלת מספיק", או מביטים בי במבט שאומר "אולי די?"
עם כל זאת, אהבתי את הגוף שלי, ואני חושבת שלאמי היה חלק חשוב בזה. היא כל הזמן נתנה לי להרגיש טוב עם עצמי, ומבטה תמיד שידר חום ואהבה, מעולם לא ביקורת או שיפוטיות. אכלתי מה שרציתי ולימים, בשנות ה-20 שלי, שאלתי אותה מדוע אפשרה לי לאכול את כל מה שרציתי. והיא ענתה: "כי זה מה שחשבתי שנכון. יכול להיות שטעיתי, ואת תוכלי לעשות תיקון עם הילדים שלך".
אמא שלי לא טעתה מסיבה אחת: גם כשהייתי שמנה, דימוי הגוף שלי היה חיובי. שפת הגוף שלי לא שידרה אי נוחות, ולכן ברגע שהבנתי שאני צריכה לעשות שינוי על מנת לרדת במשקל, המיקוד שלי היה בשינוי ההרגלים שהיו לי. לא הייתי צריכה להתעסק בשיקום הדימוי שלי שיכול היה לגרור אינסוף סיבוכיים נפשיים.
וזה מוביל אותי לאחד הדברים החשובים בהקשר של אורח חיים בריא: יותר מהמסר שאנחנו מעבירים לילדים, חשוב איך אנחנו מעבירים אותו. כל הורה לילד שמן יודע שהשומן לא בריא, ומתוך רצון לעזור, לעתים יוצאים משפטים כמו "תראה את עצמך? אתה בקושי זז". ההורה רוצה להציב לילד מראה אך בעצם החוויה של הילד היא השפלה. כל שינוי חייב להיעשות בעדינות וברגישות, ובגלל שהייתי שמנה בעצמי וחוויתי לא פעם הערות משפילות מצד אנשים, אני יודעת כמה זה כואב וכמה האוכל מנחם.
לכן, בכל הקשור לבנות שלי, גייסתי את הניסיון, הרגישות, וחכמת החיים של אמי. אם הייתי אומרת לבנותיי המתבגרות "תאכלו יותר ירקות, וכך תהיו שבעות יותר ותאכלו פחות שטויות", הן היו שומעות: "אמא חושבת שאני אוכלת הרבה שטויות וצריכה לעשות דיאטה", גם אם זו לא היתה כוונתי.
הקפדתי ואני מקפידה עדיין להימנע משיפוט וביקורת, והמשפטים שלי הם יותר בכיוון: "הירקות היום הצליחו לי במיוחד, כדאי לך לטעום". מכיוון שאני יודעת היום קצת יותר ממה שאמי ידעה בזמנה על אורח חיים בריא, אני מזמינה את בנותיי כל הזמן להצטרף אל הדרך, אך נמנעת משימוש במילים כמו דיאטה, משמין ומרזה. אני מדברת רק על בריא ופחות בריא, אני מציעה ולא כופה. אני נוהגת כך כי אני מאמינה שזה חשוב לאכול בריא, ולא בהכרח להיות רזים.
הרבה פעמים מקשרים ירידה במשקל למעט אוכל. אני שמה דגש רב על שולחן שופע אוכל, אך אוכל בריא בלבד. בתהליך הירידה שלי במשקל הבנות תמיד היו המומות מהכמויות שאני אוכלת, כי הצלחת שלי תמיד היתה – ועודנה - גדושה בירקות.
אני בתהליך כבר למעלה משש שנים,
ורק בשנתיים האחרונות בנותיי הגדולות הצטרפו אל המסלול. במלים אחרות, בארבע שנים הראשונות הצעתי והן נמנעו. ארבע שנים של ארוחות משותפות שבהן אני מכינה להן את מה שהן אוהבות - שניצלים, פתיתים, צ'יפס, אורז לבן וכדומה, כשלעצמי אני מכינה את הירקות שלי, והעוף בתנור והדגים. ארבע שנים שאני שואלת "רוצות לטעום?" ונענית בשלילה.
גם
כשאכלנו בחוץ
הן היו אוכלות המבורגר בלחמניה ואני את הסלט. הדוגמה האישית כל הזמן היתה שם. הייתי משתפת בהרגשה הטובה שיש לי עם שינויי התזונה, דיברתי על החוויה והיוותי דוגמה רק בזכות מה שאכלתי והרגשתי האישית המשופרת. ולאט לאט הן התחילו לשאול שאלות, לאט לאט הן התחילו לטעום מהאוכל, ואני שבעבר שנאתי לבשל מצאתי עצמי עומדת אתן במטבח וממציאה מתכונים... מבשלות, צוחקות ומדברות על הקשיים,
וכשהבנות ירדו במשקל ציינתי בעיקר את העובדה שהן אוכלות בריא והחמאתי על הדרך ולא רק על התוצאה. כלומר, במקום להגיד "איזה יופי רזית", אני אומרת "את נראית נהדר כשאת אוכלת בריא".
לכן, אל תתייאשו: שינויים לוקחים זמן והדרך צריכה להיות עדינה, רגישה ואוהבת, מלווה בהרבה מגע וחום. עד היום, בכל פעם שאני מוצאת את עצמי בתפקיד הנואמת או המטיפה, אני מיד עוצרת כי אני יודעת שזה המתכון הבטוח להשיג את ההיפך ממה שאני רוצה. אך כשאני מציעה ומזמינה ומכבדת את רצונן ומתחשבת, הסיכוי שהמסר עובר נכון - גדל.
