כמו תמיד, הכל היה צריך להיות ברגע האחרון, עם התקף חרדה קטן, קוצר נשימה ומועקה שהייתי שמחה להיפטר ממנה. אבל היא היתה שם כל הזמן, מלווה בקולות המוכרים לאדם שאפתני ופרפקציוניסט כמוני: מה עשית לעצמך, בשביל מה היית צריכה את זה, כאילו לא עמוס לך בטירוף גם ככה, איך תעמדי בזה, זה גדול עליך...
ואז אני מתעשתת ונזכרת שהכל בעצם טוב - לא טוב, נפלא - ושזה לחץ חיובי, כמו שאומרות חברותי, ושהחיים שלי בסך הכל דבש, מלאי ריגוש ועניין וחופש שאינו מובן מאליו, ואיזו בת מזל אני שבגילי המופלג אני עוד יכולה להגשים חלומות, ללמוד ולהתפתח. אני בת 40, אמא ליונתן, בשלנית חובבת, עיתונאית, כותבת מדור אוכל שבועי ב"גלובס," חיה, נושמת, בועטת ובעיקר אוכלת מצוין. זה רק הסתיו, אני אומרת לעצמי, רק הסתיו. הכל בסדר. שנה חדשה. תנשמי.
בכל אופן, היה זה בוקר יום שישי. שמתי את יונתן בגן, קפצתי לקפה קצר וטסתי לריבלין, לאסוף את הציוד לבית הספר. חנויות לציוד בישול ומטבח מרגשות אותי עוד יותר מסיבוב בזארה. סכינים, מחבתות, תבניות, כלי אוכל, כלי הגשה, סינרים, מגבות: אף פעם אין - ולא יהיה לי - מספיק מהם. אם רק היה לי מטבח יותר גדול.
אני עוברת עם ניר ריבלין, הבעלים, על רשימת הציוד שסיפק לי בית הספר. חתיכת רשימה. הוא בוחר לי את "הטוב ביותר" ואומר לי, "תסמכי עלי, את תיהני מכל רגע": סכין שף גרמנית של ווסטהוף (I can't wait), סכין פירוק, סכין גמישה לפילוט דגים, סכין טורנה, קולפן, משקל, סט מיקדים, מדחום דיגיטלי, מברשת, פלטה, קשקשן, כף ערבוב, פינצטה לעצמות דגים, קלף פלסטיק, לקקן סיליקון, מספריים, שטול, פותחן יין ונעליים נגד החלקה – כמה קילוגרמים טובים של ציוד שנכנסו לתיק עבודה לא מאוד אופנתי (אני שוקלת לקנות טרולי מדליק). ביום ראשון מתחילים ללמוד ויש מסדר ציוד – ואני הרי צייתנית וממושמעת.
מכירים את התלמידים בכיתה: הרוב צעירים, אחרי צבא. אני לא מקנאה בהם על זה שהם בתחילת הדרך, אני מקנאה בהם על זה שהם פנויים לשבת שם – ראש נקי, בלי ילדים, בלי מטלות, בלי דדליינים. פשוט להיות סטודנטים. אוריין, הצעירה שבחבורה, שבאה להגשים את החלום שלה אבל גם את החלומות של סבתא ושל אמא ("אני רוצה להיות שפית, בעלת מסעדה"); אופק, שהשתחרר רק לפני חודש, הוא בעל "נטייה ואהבה לבישול מגיל קטן"; ליאור, איש מכירות בן 44, נשוי ואב לשניים, שחתך מהמקצוע ורצה שינוי ("הגיע הזמן לעשות מה שאני אוהב"); ג'מילה (הקרויה על שם גיבורת ספרו המופלא של צ'ינגיס אייטמטוב), שמחזיקה סכין ביד "מהיום שהיה לה מותר" ומגיל 16 עובדת במטבחים מקצועיים; גדי, שחזר מטיול בדרום אמריקה ושם הגיע למסקנה שהוא רוצה ללמוד בישול; עידן, שעובד בקייטרינג אינדיגו ובא להתמקצע ("עשינו לימית סול את החתונה... קונדיטוריה זה המחלה שלי"); אורני, מרצה לספרות אנגלית, שעזבה את האקדמיה בגיל 50 ונשבתה בקסמו של המטבח, הלכה לעבוד כטבחית במסעדת טאפס בנמל ואז החליטה ללמוד בישול באופן מסודר; יוני מקייטרינג טעם וצבע, שנמצא שנים רבות בעסקי המסעדנות, אבל תמיד בצד הניהולי ("החלטתי לבדוק איך זה נראה בצד השני"); אסתר, ההיי-טקיסטית, שנמצאת לפני נסיעה לסאן פרנסיסקו עם המשפחה ולימודי המשך בקורדון בלו; סטפן, שמצטרף לשליחות של אשתו לאוסטרליה ומקווה לעסוק בבישול שם; זקנת השבט, שושי המקסימה, "קוסמטיקאית עם ותק של 40 שנות בישול למשפחה", שהחליטה ש"זהו זה, הגיע הזמן"; ואחרים - אחלה כיתה, חשבתי לעצמי.
כשסיימנו להציג את עצמנו הגיע תורו של חגי לרנר, מרכז המגמה. לבוש למשעי (אני מתרשמת!) הוא סיפר על עצמו בצנעה (תפוח הזהב, קרן, ג'ויה, השתלמויות בעולם – 9 שנים מורה בבישולים), דפק הרצאה על נהלי בית הספר (מתרשמת שוב!) ערך לנו סיור במקום והכיר לנו את כיתת הלימוד, הציוד, המכשור והספרות המקצועית שילוו אותנו – הרגשתי איך מדגדג לי כבר בקצה האצבעות לחתוך עם הווסטהוף המהממת שלי.
משם טסתי הביתה, הכנתי פשטידת אטריות וגבינה לקטן (משהו אהוב ומוכר, רגע לפני שאתחיל לעשות עליו ניסיונות קולינאריים) ורצתי לקחת אותו מהגן, לשיעור קפוארה. חזרנו הביתה מותשים. ארוחת ערב, מקלחת זריזה, "דירה להשכיר" ולמיטה. "אמא, אני יכול לישון אתך? " הוא שאל במתיקות קטלנית, "בבקשה, בבקשה, רק קצת". התרציתי, אלא מה, העיקר שנלך לישון כבר; כמובן שנרדמתי לפניו.
בבוקר קמתי כמו חדשה. לפני שיצאנו מהבית עוד הספקתי להפעיל 2 מכונות כביסה, שמהן יצאו לחים ומריחים 2 ז'קטים לבנים ושני זוגות מכנסיים שחורים. מתחתי אותם בעדינות ביד (שאני אגהץ?!) ותליתי אותם בחרדת קודש על קולב. יש פה סטודנטית לבישול בבית. רספקט!!!
מרב סריג לומדת בקורס בישול ב"בישולים - בית הספר הגבוה לקולינריה"
