אין לי ספק שכל מי שמכיר אותי לא יופתע לגלות שהכתבה הראשונה שלי כאן עוסקת בשווקים – ליתר דיוק, השווקים במקסיקו, שם ביקרתי לא מזמן.

מה שכן יכול להפתיע אפילו את מכרי הוא הרמה הגבוהה של הסחורה שנמכרת בשווקים האלה והמגוון המדהים שלה – שיכול להגשים אינספור פנטזיות של אוהבי אוכל.

אני אוהבת את מקסיקו. ביקרתי בה הרבה פעמים, ראיתי את הצדדים הטובים שלה ואת הצדדים הרעים שלה, ועדיין - בכל פעם שאני מגיעה אליה היא מפתיעה אותי מחדש ושובה אותי בקסמיה ברגע שאני יורדת מהמטוס.

יש במקום הזה משהו מיוחד: נראה כאילו תמיד רוחש בו איזה כוח חיים כמעט בלתי ניתן להכלה – מלא בשמחה, יופי וחושניות. הצדדים המפחידים שלו, שמתגלים מדי פעם, רק הופכים אותו ליותר משכר – והניגוד הזה הוא שהופך את מקסיקו למקום שאין דומה לו בכל העולם. הביקור הנוכחי שלי במקסיקו היה מיוחד - כי הפעם התלווה אלי בעלי, אלון, שמעולם לא ביקר שם קודם, וסוף סוף יכולתי להכיר לו את הטעמים והסודות שכבר שנים אני רוצה לחלוק אתו.

ההיסטוריה הקולינרית של מקסיקו היא ססגונית וקיצונית כמו ההיסטוריה של המדינה. אלים, מיתולוגיה, אגדות, מיניות – איכשהו, כל אלה קשורים שם לאוכל. וגם כל דבר מהנה או קדוש בחיים (או במוות). אני מבטיחה לכתוב עוד על העניין הזה בעתיד – אבל לעת עתה, בואו רק נאמר שככה אני אוהבת את זה!

הפטרייה שצמחה בשירותים של האלים

מיד לאחר שנחתנו במקסיקו סיטי מיהרנו לשוק של יום שישי בשכונת קונדסה (Condesa). מדובר בשוק נודד, שפועל בכל יום באזור אחר של העיר הגדולה בעולם (25 מיליון תושבים!). לביקור התלוותה הנפש הקולינרית התאומה שלי – השף המדהים פיטר נורמן, שגר בדירה מקסימה ממש ליד השוק (יחד עם בן זוגו, מעצב תכשיטים מוכשר בטירוף, שהוא גם אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה).

עצי הסיגלון שממלאים את הפארק העצום בקונדסה כבר התחילו לפרוח, ממלאים את האוויר בריח ומרצפים את השבילים בפריחה הסגולה הבוהקת שלהם, ציפורים קטנות התעופפו בכל מקום – ומעל הכל נשמעה שריקתו של איש הקאמוטה, שמוכר מתוך העגלה שלו בטטות נהדרות, הנצלות במקום בתנור מוסק בעצים. איש הקמוטה לא היה לבד. בפארק אפשר היה למצוא גם מוכר טאקו, שמילא טורטיות קטנטנות וטריות בבשר חזיר צלוי, סלסה ובצל ירוק צלוי. הטאקו נמכרים ברביעיות, עם פלחי ליים טריים ופלפלי הבנרו. המחיר? 20 פזוס, כלומר כ-5 שקלים.

ויש גם את מוכרי המיץ, שמציעים מבחר מדהים של פירות. הצירוף החביב עלינו היה מיץ מקקטוס נופאל טרי ואשכולית ורודה – טעים, בריא מאוד, ובתור בונוס גם מצוין לדיאטה!

אבל רגע, אני סוטה מהנושא – היינו בדרך לשוק!

לשמחתי הרבה, הדבר הראשון שראיתי היה נשים ממדינת אואחאקה (מקסיקו, כמו ארצות הברית, היא פדרציה של כמה מדינות) שהכינו גורדיטאס – מאפים מתירס כחול, שממולאים בגבינה ביתית, שעועית או בשר. ברור שאכלנו כמה.

השוק אמנם היה קטן, אבל המבחר העצום ממש הוציא אותי מדעתי. למשל:

  • קוויטלקוצ'ה (Cuitlacoche) – פטרייה שחורה שגדלה בתוך העלים שעוטפים את קלח התירס, ומכונה בדרך כלל בשם הנוח "כמהין תירס מקסיקנית". בשפתם של האצטקים, נאהואטל, לשם שלה יש משמעות קצת פחות מפתה: "החרא של האלים". בחיי! אבל איך שלא קוראים לה, לפטרייה הזאת יש טעם יוצא דופן ונפלא.

  • פרחי דלעת – רק לטגן בבלילה מקמח ובירה ולפזר קצת מלח!

  • דלעת צ'איוטה (Chayote) – דלעת בצבע של סורבה מנטה, עם מרקם וטעם עדינים של מלפפון! הדלעת הזאת מאוד בריאה: היא אמורה לנקות את הדם ולסלק רעלנים מהגוף.

  • טומטילוס (tomatillos) – עגבניות ירוקות קטנטנות, מנמנמות בתוך קליפה חיצונית הדומה לנייר.

  • תפוחי אדמה ורודים וכחולים, שגודלם כציפורן של זרת!

  • ג'יקאמה (Jicama) – שורש טעים ופריך להפליא, שנראה כמו ערמון מים עצום. המקסיקנים נוהגים לחתוך את השורשים האלה לפרוסות רחבות, כמו ארטיק, ואז לטבול אותם בסוכר ומלח שתובלו בתמצית פירות ופלפלים חריפים.

אבל גולת הכותרת של השוק היתה הדגים!

הדוכן הקטן היה גדוש בדגים ופירות ים באיכות שנתקלתי בה קודם רק בשווקים הטובים באירופה. בין השאר היו שם:

  • טיבורונס (Tiburones) – זן של כריש (שבאנגלית נקרא Thresher), שחייבים לאכול אותו לכל היותר 12 שעות לאחר שנתפס.

בדוכן הדגים אפשר היה לקנות אפילו כריש (צילום: אלון ובמן)
בדוכן הדגים אפשר היה לקנות אפילו כריש (צילום: אלון ובמן)

  • פרסבס (Percebes) – מין ענק של בלוטי ים, שנהוג להגישו במסעדות יוקרה בספרד. מרתיחים 4 דקות במים מלוחים, מסירים את ה"רגליים" הקשות – ומקבלים מעדן שטעמו מזכיר לובסטר.

  • תמנונים, דגי לוקוס עצומים ושרימפס ענקיים שמעולם לא נתקלתי בטובים מהם. סליחה אם אני זורה לכם מלח על הפצעים, אבל המחיר שלהם היה רק 40 שקל לקילו!

טוב, אני יכולה להמשיך לדבר על דגים שעות, אבל אשאיר משהו לפעם הבאה. בינתיים, כדי שלא תצאו בידיים ריקות, הנה מתכון פשוט אבל מיוחד של פיטר - שרימפס בטקילה. פיטר משתמש למעשה במסקל (Mezcal) – משקה אלכוהולי המופק מצמח האגבה, בדומה לטקילה – אבל הסיכוי למצוא את המשקה הזה בישראל נמוך מאוד. אם במקרה יש לכם מסקל – השתמשו בו!

שרימפס בטקילה

   (צילום: אלון ובמן)
(צילום: אלון ובמן)

מרכיבים

  • 16 שרימפס גדולים וטריים
  • שמן
  • 3 שיני שום פרוסות
  • 2-1 פלפלים ירוקים חריפים, חתוכים לטבעות
  • 1/4 כוס טקילה (אמיתית! לא חיקוי ישראלי זול!)
  • מלח ים גס
  • ליים או לימון (השתדלו להשיג ליים – ההבדל גדול!)

אגב, כבר 10 שנים, מאז שעברתי לגור בישראל, אני קונה דגים ופירות ים רק אצל משה בשוק הכרמל בתל אביב (הכרמל 25) – וכדאי שגם אתם תעשו ככה, כי הדגים שלו פשוט הכי טובים. תגידו לו שרימה שלחה אתכם!

אופן ההכנה
  1. מנקים את השרימפס: חותכים עם מספריים את השריון בגב. בעזרת סכין קטנה מבצעים חתך בגב ומוציאים את הווריד הכהה.
  2. מלהיטים ווק או מחבת. יוצקים מעט שמן, וכשהוא מתחיל להעלות עשן מוסיפים את השרימפס, השום והפלפלים החריפים. מקפיצים כ-3 דקות, עד שהשרימפס מוכנים.
  3. מוסיפים את הטקילה ומטים את המחבת כדי להצית את האלכוהול. נותנים לאש לבעור עד שהיא נכבית מעצמה.
  4. מתבלים במלח ובמיץ לימון.
  5. מגישים עם טקילה.

  • רימה אולברה מקיימת סדנאות בישול ומבשלת ארוחות פרטיות. לאתר שלה - לחצו כאן