כבר שש שנים שמארק ריי בן ה-52, דוגמן לשעבר וצלם אירועי אופנה, מתגורר ברחוב. עד לאחרונה העובדה שהוא הומלס נשמרה בסודי סודות, אולם כעת היא נחשפת לעולם כולו בסרט התיעודי החדש Homme Less, אשר יוקרן בשישי הקרוב בפסטיבל הסרטים התיעודי "דוקאביב" וישודר בהמשך גם בערוץ 8 בטלוויזיה.

>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק

לבוש חליפה מחויטת בצבע אפור, נעלי עור מצוחצחות, חולצה לבנה מגוהצת ומראה מטופח הלקוח מתוך ז'ורנלים לגברים, מסתובב ריי ברחובות מנהטן, כך שלזרים המתבוננים בפניו המגולחות למשעי ובשיערו העבות והמאפיר הוא נראה כמו עוד ברוקר מוול סטריט שיצא להפסקת צהריים ארוכה. אף אחד מהם לא מעלה בדעתו שריי מתקלח ומכבס את בגדיו בכיור של מכון הכושר שלו, ושם גם טמונים כל חפציו האישיים במספר לוקרים מלאים להתפקע.

נוכח הסביבה הטבעית שלו - העיר שנכון לשנת 2014 מאכלסת 67,810 מחוסרי דיור (או דרי רחוב, תלוי בנקודת המבט שלכם), כך על פי נתוני המחלקה לדיור ופיתוח עירוני של ניו יורק - ריי מסרב להיקרא הומלס. "אני מעדיף את ההגדרה 'מחנאי אורבני'", הוא אומר בראיון בלעדי ל-Xnet המתקיים בשיחה טלפונית קרוס-אטלנטית, בזמן שהוא מנסה למצוא פינה שקטה ברחובות הדאון-טאון. סירנת אמבולנס שנשמעת ברקע ומפריעה למהלך השיחה, גורמת לו לחפש תוך כדי דיבור לוקיישן שקט יותר ומדגימה כיצד גם עניין כה שגרתי כשיחת טלפון הופך למבצע מורכב בהיעדר קורת גג ראויה.

Homme Less (המשחק בין המילים Homme, גבר בצרפתית, ו-Home, בית באנגלית) הוא סרט הביכורים של תומאס ווירת'נסון, דוגמן אוסטרי לשעבר, שהכיר את ריי אי שם בשנות ה-80, כששניהם עבדו כדוגמנים, ומאז שמרו על קשר. הסרט עוקב אחר חיי היומיום של ריי - צלם אופנת רחוב, שמוצא את עיקר פרנסתו בצילום של מסיבות שמקיימים בתי האופנה וכן של מאחורי הקלעים בתצוגות המתקיימות בשבוע האופנה בעיר, עבור מגזינים ובהם Dazed and Confused הבריטי. לעתים הוא אף משמש כשחקן או ניצב בסרטים ובסדרות טלוויזיה.

הסרט מזגזג בטבעיות בין החיים הכפולים והדיסוננסיים של ריי - רגע אחד הוא מצלם מאחורי הקלעים בתצוגת אופנה, וברגע שאחריו הוא מתארגן לשינה תחת ברזנט על גג חשוף לקור, חום, שמש וגשם בשכונת צ'לסי במערב העיר.

אחת השאלות שצצות במהלך הסרט היא איך קורה שבחור משכיל, בוגר לימודי כלכלה פוליטית בקולג', עם חוש לשפות, שקיבל הצעות עבודה מה-CIA ודגמן עבור בתי האופנה הגדולים באירופה – ביניהם מוסקינו, ורסאצ'ה ודריס ואן נוטן - מוצא עצמו בסופו של יום ברחוב?

"רציתי להפסיק את הלחץ שהופעל עליי למצוא כיוון בחיים", מספר ריי. "לאחר שסיימתי את הלימודים בקולג' הרגשתי מאוד אבוד. דילגתי לאירופה לעבוד בדוגמנות מספר שנים, אבל אף פעם לא הייתי דוגמן מצליח. קשה להצליח מאוד כדוגמן גבר, בהשוואה לדוגמניות. כשחזרתי לארצות הברית לא מצאתי את עצמי. תמיד גם היה לי 'אישיו' עם הביטחון העצמי שלי, וציפיתי למצוא את הנתיב האישי שלי בחיים, אבל לא היה לי קליק עם שום דבר. לפני שש או שבע שנים מצאתי את עצמי מרוסק כלכלית, אז החלטתי להרים ידיים ולשנות את המסלול שהחיים הובילו אותי אליו".

בחרת במסלול מאוד קיצוני.

"ברגע שבו החלטתי לגור ברחוב ירד לי הלחץ מהכתפיים. כל המחשבות האפלות לשים קץ לחיי עזבו אותי. אנשים תמיד אמרו לי שאני האויב הכי גדול של עצמי. אולי חלק מהם צודקים, אבל דווקא כשהרמתי ידיים מהמרוץ המטורף בו חייתי – הפכתי לשבע רצון מהחיים שלי. זאת הסיבה שהגג הפך לאופציה הכי טובה עבורי".

נתפסת פעם?

"מעולם לא. מדהים, הא? תמיד חיכיתי שהרגע הזה יגיע ויעצרו אותי על השגת גבול. חשבתי שזה יכול להיות גם קטע טוב בסרט. בכל פעם שירדתי או עליתי במדרגות של הבניין ואנשים ראו אותי, עשיתי את עצמי מדבר עם מישהו בטלפון, וחתכתי כל אפשרות לאינטראקציה אישית".

מה הדבר הכי מאתגר וקשה שאנשים לא יודעים על חייהם של דרי הרחוב?

"בסיטואציה שבה אני חי יש צורך לבדוק את מזג האוויר מדי יום. זה משפיע על היכולת שלך לישון בחוץ ומחייב אותך למצוא לעצמך מקום מכוסה. אין לי גם אפשרות לבשל לעצמי את האוכל שאני רוצה ואוהב, אז אני תמיד אוכל בחוץ, מה שברוב המקרים מייקר את החיים. אבל האתגר הגדול ביותר הוא הצורך לחמוק כל הזמן ממקום למקום. הייתי צריך לחמוק כל לילה לבניין שגרתי בו (שם התגורר חבר שפעם הביא לו מפתח כניסה לבניין, וגם הוא לא ידע על קיומו של דייר המשנה על הגג, א"י), ולוודא שאין על הגג אף אחד שעושה מסיבה או מעשן ג'וינט. יכולתי להגיע לבניין רק בשעות מאוחרות, כדי שלא ישמעו אותי עולה, אז בדרך כלל הייתי מגיע לשם בשתיים לפנות בוקר, מה שמאלץ אותך להסתובב ברחוב עד שעות מאוחרות. לשמחתי, לא נאלצתי להתמודד עם אלימות. מעולם לא תקפו או שדדו אותי, בשעה שדרי רחוב אחרים נתקלים בסיטואציות כאלה על בסיס יומי".

על מה לדעתך הסרט - חייו הקוטביים של מארק ריי, יוקר המחיה בניו יורק, או אנשים שלא הצליחו להתבגר ולנהל משק בית עצמאי?

"אני לא רוצה לומר שהמקרה שלי הוא תוצאה של החברה או הכלכלה האמריקאית. הסרט הוא על המאבק שלי עם עצמי לשרוד בעיר שאני אוהב. הוא חושף אותי ואת השדים שלי, את המורכבות שלי כאדם".

כתבת השער של מגזין סוף השבוע של הניו יורק טיימס לפני שבועיים הוקדשה לנושא האנשים השקופים של העיר , המהגרים שאף אחד לא רואה. האם להיות הומלס בניו יורק משמעו להיות שקוף?

"לא הייתי מגדיר את עצמי שקוף, אבל אני בהחלט 'אנדר קאבר'. נוצרות סיטואציות מאוד מוזרות כשאני הולך ברחוב, כי אני נראה כמו איש עשיר - אולי כי הבגדים שלי נקיים, על אף שאני לובש אותם לפעמים כמה ימים ברציפות - והומלסים אחרים מבקשים ממני כסף, ולפעמים גם מטרידים אותי כי אני נראה כמו מישהו שיש לו ארנק מלא. הם לא יודעים שיש לי פחות ממאה דולר בכיס במקרה הטוב. זה אירוני שאנשים כאלה לא אוהבים אותי, או מבקרים אותי רק בגלל הפסאדה שלי, האופן בו אני לבוש והרושם שאני משאיר. הצד הפחות מוחצן שלי, זה שלא רואים, קשור אליהם יותר, אבל הם לא יכולים לדעת אותו".

הגדולה של הסרט הוא נקודת המבט שלו על ריי, שהיא לחלוטין בגובה העיניים. לא תמצאו בו רחמים על מצבו, ומאידך, יש בו פתיחות מאוד גדולה לשאלות מסקרנות וחודרניות, כמו איך מנהלים חיי מין או יחסים רומנטיים כשאתה חי ברחוב.

באחת הסצנות בסרט רואים את ריי מכיר בחורה צרפתייה שעושה סרט על מיניות, ובסצנה אחרת הוא מהלך ברחוב כשברקע מתנגן שירו של פרנק סינטרה You're Nobody 'Til Somebody Loves You, שמציף שאלות על אהבה: בין מארק לעצמו, בין מארק לנשים ובכלל, בין בני אדם במנהטן המנוכרת. "בסיבובים שלי ברחוב תמיד רציתי למצוא מישהי לבלות איתה את הלילה, לישון מחובק בין הידיים שלה", הוא אומר. "יש מישהי מיוחדת בחיי, אבל היא לא חיה בארצות הברית. אני מרגיש מתוסכל, כי לא היה לי רומן אמיתי בעשרים השנים האחרונות".

בשנה האחרונה קוטף הסרט פרסים בפסטיבלים ברחבי העולם – מה שמאפשר לריי מגע ישיר עם הצופים בהקרנות בהן הוא נוכח. הוא מספר כי האינטימיות של הסרט, שמתורגמת לאחר מכן למפגשים פנים אל פנים עם הצופים, מייצרת לפעמים סיטואציות פולשניות מדי עבורו, כמו מפגשים של פסיכו-אנליזה. לדבריו, עד ההקרנה בניו יורק היתה המורכבת ביותר עבורו, כיוון שהיא חשפה את סודו כחסר בית לציבור שמכיר אותו כצלם בתעשיית האופנה המקומית. "חששתי מאוד לקראת ההקרנה הזו", הוא אומר. "זה היה סופר קשה עבורי. אני מניח שזה תהליך שעובר על כל יוצר. זה כמו להיות מוזיקאי או צייר שכל היום מתאמן סגור בחדר, ואז נחשף לציבור ופתוח לביקורת. אבל התגובות בסופו של דבר היו מאוד חיוביות ותומכות".

החשיפה בעקבות הסרט שיפרה את מצבך התעסוקתי? יש לך מקום לגור בו היום?

"הלוואי שזה היה קורה. הסרט לא יצר שום אימפקט ששינה את חיי. לפני שהסרט הוקרן פניתי לשלושים סוכנויות שחקנים בניו יורק, ובמשך שבועיים שלחתי להם הזמנות להקרנה של הסרט. אף אחד לא ענה לי למייל. זאת תחושה מאוד קשה. לפני כמה חודשים, אחרי שהסרט יצא, נסעתי לאיטליה למספר חודשים לבקר חבר, וכשחזרתי גיליתי שמנהלי הבניין שבו גרתי החליפו מפתחות. עכשיו אין לי מקום לגור, מקום שאני יכול לקרוא לו שלי. אני עכשיו במצב הכלכלי הכי קשה שהייתי בו מזה תקופה ארוכה, כי אין לי עבודה ואין לי מקום לגור בו. אני נודד בין חברים שמעולם לא רציתי להפוך את הבעיה שלי לבעיה שלהם. אתה יודע, גם אם זה היה רק גג של בניין, זה עדיין מקום שהיה שלי, שאפשר לי את העצמאות שחסרה לי כל כך עכשיו".

יש לך חרטות שעשית את הסרט?

"בכלל לא. תמיד ידעתי שהסיפור שלי מעניין. אם זה מחזה, או ספר, או סרט עלילתי. טוב, זה סיפור לגמרי מופרע".