שתי הנחות ג'ינג'יות, שתוכלו לגלוש בקלות במורד הפוסט הזה:

א. רובכם עדיין כאן, מתחזקים את הגלגלים שמניעים את המדינה הזו, אבל כל עשרות החברים שלכם מפוזרים ברגעים אלה ממש, כפטריות ישראליות שזופות, בעשרות אתרי סקי זוהרים ברחבי אירופה.

ב. אני, ככל הנראה, לא היחידה בעולם שרואה מה הקשר בין 'ספורט לבן' לבין 'צווארון לבן'.

אז זהו, הפיד שלי בפייסבוק נראה כאילו כל העולם ואחותו יצאו אתמול מהמשרדים שלהם, החליפו בבת אחת את הג'ינסים והסריגים הקלים בחרמוניות יוקרתיות תוצרת חוץ, רצו באמוק לבן גוריון, וכבשו כל מסלול סקי אפשרי במרחק ארבע-חמש שעות טיסה.

כל התמונות של כל החברים כמעט זהות: הוא על רקע הר לבן, היא ליד צריף עם גג לבן, הוא מתחת עץ לבן, היא מצחקקת ומועדת על גוש לבן, וחבורה שלמה של שיכורים-מחוקים שכבר לא רואים להם את הלבן שבעיניים. עם המשקפיים והכובעים והמעילים והאוזניות הוורודות – אין לדעת אם אלה החברים האמיתיים שלכם, או כמה גלויות משוכפלות שמוכרים באתרי הסקי לתיירים שרוצים להראות שהם עאלק נהנים למרות שקפא להם התחת.

רק מה – גם אם אני מצליחה לזהות סופסוף מישהו, ולהכיר בכך שהשקיע בבגדי-סקי-מעצבים מאוד יוקרתיים – איכשהו כל הקטע לא ממש מרגש אותי. בגדי סקי לא עושים לי את זה. רק אומרת.

עינוי לבן

לפני הרבה מאוד שנים גם אני נסעתי לחופשת סקי. יומיים שלמים רעדתי מקור ולא הפסקתי לקלל, את עצמי ואת השלג. לא הבנתי מה שתיתי שגרם לי, במודעות מלאה, לשלם במיטב כספי על מחנה העינויים הזה, שבו את משכימה לארוחת בוקר כבר בשבע, נאלצת ללעוס בזריזות מוגזמת, ואז להידחף לתוך ארבע שכבות של בגדים (לפחות!), רק כדי לצאת לקור הדובים שבחוץ, עמוסת ציוד סופר-כבד ולא אלגנטי, ליפול, לקום, ליפול, לקום. בשלב מסוים גם פשוט ליפול וכבר לא לקום.

הניסיון לשלוט בטכניקת הגלישה כלל שלושה ימים של נפילות והשתטחויות מטורפות, שבחלקן הייתי מעצור אנושי לערימה של גולשים שנתקלו בי בדרכם מטה מהרכבל. איכשהו, כשהגיע רגע האמת, אחרי אינסוף נפילות-קללות-חבלות, מצאתי את עצמי לגמרי, בגובה 4000 מטר, מסונוורת בכל החושים מהלבן הבוהק של מסביבי, מההרים והמדרונות והעצים והנקודות הצבעוניות של גולשים פה ושם. שכרון שלגים אמיתי. כל כך שכחתי מהכאבים והתסכולים, ששנתיים לאחר מכן, ככל הנראה כאקט של הדחקה, חזרתי על הטעות הזו שוב, הפעם בניסיון ללמוד את רזי הסנואובורד. אז למדתי. סיוט, אני לא ממליצה. בשורה אחת: עשרה גברים נופלים באלגנטיות קדימה על הידיים, וג'ינג'ית אחת מתרסקת פעם אחר פעם, כמו ג'ירפה בלי ג'י פי אס, על הגב. עצם זנב מזכירה לי שאני מוגבלת לסקי סטנדרטי, ואולי משום כך מאז כבר לא חזרתי לספורט הלבן. וגם הגעתי למסקנה שבשבילי שום חופשה לבנה לא יכולה להיות אטרקטיבית יותר ממשהו, כלשהו, כמו חוף ים.

ובכל זאת מעט חיוביות לבנבנה

אבל יש גם צד מוצלח לחופשות סקי, ה-אפרה סקי APRE SKI, כל העולם העצום של אירועים ותרבות שצמח מסביב למסלולי הגלישה. לזה אני ממש מתחברת. הבגדים החמימים, הסוודרים הגדולים עם המעיל העוטף, הנעליים הגבוהות. הארוחות במסעדות עם האח הבוער, הברים הקטנים מוצפי השיכורים האירופיים העליזים. בקלות משכיח את העובדה ששעתיים לפני כן היית אסקימו מקופל על הגב..

אחר הצהריים, כשהמסלולים נסגרים, אפשר לראות עד כמה עולם האופנה דווקא שולח את זרועותיו גם למחוזות הלבנבנים האלה, וכל המסעדות/ברים/אולמות מקושטים נשים ספורטיביות בבגדי חורף יוקרתיים, וגברים מעודכנים וממותגים, אבל עם אמירה אופנתית אותנטית.

במידה וכל מה שכתבתי כאן לגבי סקי לא שכנע אתכן להמיר את כרטיס הטיסה לקורשבל בטיסה ישירה לבנגקוק, ובחודשיים הקרובים נכונה לכן חופשת סקי מפנקת מהזן המזוכיסטי, קבלו את הבחירות הטרנדיות שלי לשעות השוטטות בעיירה.

מראה חמים ונעים עם האביזרים שעושים את ההבדל
מראה חמים ונעים עם האביזרים שעושים את ההבדל
נערת רוק לנצח, גם בשלג
נערת רוק לנצח, גם בשלג
אין כמו גווני פאסטל על רקע ההרים המושלגים
אין כמו גווני פאסטל על רקע ההרים המושלגים
השכבות התחתונות חשובות לא פחות, ורצוי שיהיו נוחות ונעימות
השכבות התחתונות חשובות לא פחות, ורצוי שיהיו נוחות ונעימות
הקור אולי עדיף לעור מימי הקיץ הלחים, ועדיין, דרוש פינוק
הקור אולי עדיף לעור מימי הקיץ הלחים, ועדיין, דרוש פינוק

שיהיה לכן בכיף, אתן מוזמנות לשלוח לי תמונות שלכן מהחופשה רק בבקשה, מהשעות האופנתיות שאחרי הסקי, לכל ההמלצות ולעוד בגדים ואקססוריז נפלאים ומחממים הקליקו כאן

שלכן באהבה

שירלי

עקבו אחרי שירלי באינסטגרם- shirlyglick

לפוסטים קודמים: