בסוף שנת 2001 חזרו מעצב האופנה יהודה דור וגרושתו פזית דור מביקור במילאנו. מצבו הבריאותי של המעצב היה רופף, השיעולים שתקפו אותו הפכו קשים מנשוא והוא נכנס לסדרת בדיקות בבית החולים, שם התגלה אצלו סרטן ריאות. "היינו המומים מהידיעה, לא ציפינו לזה", מספרת השבוע פזית בשיחה בביתה שבראשון לציון, 13 שנה מאז הלך דור לעולמו בגיל 41 בבית החולים איכילוב. "תוך שלושה חודשים מגילוי המחלה, ועוד לפני שהספקנו לעכל הכול, יהודה נפטר. סעדתי אותו עד יומו האחרון". על המצבה השחורה שלו בבית העלמין בקריית שאול, שם נקבר במרץ 2002, נחרט פסוק מתהילים מ"ה פסוק ג': "יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלוהים לעולם", ולצדו שובצה פיסת בד מאחד הגלילים שהיו אצלו בסטודיו, אשר נעל את שעריו לאחר מותו. דור השאיר אחריו בן יחיד, יהונתן, כיום חייל בן 20.

>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק

הערב (שלישי) תיפתח באולם התצוגה של חברת Diamonds Forever בבורסת היהלומים ברמת גן (בניין מכבי) תערוכה מיוחדת לזכרו של דור, אשר תציג כ-25 דגמים בעיצובו, לצד תצלומים וקטעי וידאו הממחישים את פועלו. התערוכה, שתהיה פתוחה לקהל עד יום שישי (כולל), אורגנה על ידי אחותו הגדולה, לילי וולף, ואשתו לשעבר פזית, שהיתה גם יד ימינו בבית האופנה שנשא את שמו. חלק מהדגמים נאספו מהארכיון המשפחתי, ודגמים נוספים התקבלו על ידי לקוחות עבר של המעצב. זוהי הזדמנות פז לחובבי אופנה ולסטודנטים למקצוע להיחשף לעבודתו של דור, אשר בלט בתעשייה המקומית במשך שני עשורים, בשנים 2002-1981, ויצר שמלות ערב וכלה לאליטה העסקית, התרבותית והפוליטית בישראל, כשבין לקוחותיו נמנו הזמרות שושנה דמארי, ריטה, אחינועם ניני, הדוגמנית ספיר קאופמן, אשת נשיא ישראל לשעבר, אורה הרצוג, שדרנית הטלוויזיה דליה מזור ורבות אחרות.

שירלי בוגנים, ימית נוי ודוגמניות נוספות בקמפיינים של יהודה דור
שירלי בוגנים, ימית נוי ודוגמניות נוספות בקמפיינים של יהודה דור

בשיחה עם המפיק מוטי רייף, שהיה חבר נפש קרוב של דור והפיק עבורו במשך שנים את תצוגות האופנה שערך, הוא מספר על אחת התצוגות הראשונות של דור, שהתקיימה בשנת 1993 במסגרת ערב התרמה לאגודה למען החייל, ובהשתתפות הדוגמניות יעל אבקסיס, רונית יודקביץ, ספיר קאומפן ואחרות. את התצוגה חתמה דנה אינטרנשיונל, אז זמרת צעירה בתחילת דרכה, לבושה בשמלת ערב שחורה עם שרוולים תפוחים ומעין מחוך בחלקה העליון, שנשרך בשרוכים לבנים בדוגמת איקסים. "הרעיון לקחת את דנה עלה לאחר שדני מזרחי רצה ללהק את דנה לתצוגה בתוכנית 'בין הכיסאות' בערוץ הראשון, וכשהדוגמניות האחרות שמעו את זה, הן הטילו וטו, כי לא היה להן נאה לדגמן לצד טרנסקסואל", נזכר רייף השבוע. "אני רק התחלתי אז להפיק תצוגות אופנה, וכשיהודה ואני שמענו על האמבוש שעשו לדנה, החלטנו שהיא תחתום את התצוגה ותעלה למסלול בתור ה'כלה' של יהודה. בפינאלה, כשדנה יצאה אל המסלול, כל הדוגמניות שלא רצו אותה איתן היו צריכות למחוא לה כפיים ולרקוד כשהיא שרה. תחשוב איזה חתרני זה היה לתת לטרנסקסואל לחתום תצוגת אופנה בתחילת שנות ה-90".

מומחה ביצירת פאם פטאל מכל אישה

מוטי רייף: "אני רק התחלתי אז להפיק תצוגות אופנה, וכשיהודה ואני שמענו על האמבוש שעשו לדנה, החלטנו שהיא תחתום את התצוגה ותעלה למסלול בתור ה'כלה' של יהודה. בפינאלה, כשדנה יצאה אל המסלול, כל הדוגמניות שלא רצו אותה איתן היו צריכות למחוא לה כפיים ולרקוד כשהיא שרה. תחשוב איזה חתרני זה היה לתת לטרנסקסואל לחתום תצוגת אופנה בתחילת שנות ה-90"

דור נולד כיהודה כהן לאב ממוצא אפגני ולאם סלוניקאית משכונת קריית שלום בדרום תל אביב. אביו היה נהג אגד ואמו תופרת, ויהודה היה הצעיר מבין ארבעת ילדיהם. את שם משפחתו שינה כשפתח את הסטודיו העצמאי בשנת 1981, בהמלצתה של מעסיקתו לשעבר, אילנה נויברג מהסטודיו לשמלות הערב קונטסה שבכיכר המדינה. "גדלנו בבית חם מאוד, עם אבא שנתן הכול ואמא תופרת קונפקציה, שתפרה בבית", נזכרת אחותו הגדולה לילי. "ליהודה תמיד היה חשוב להתלבש יפה. כשלכל הילדים בשכונה היו קונים בגדים ונעליים בשכונת שפירא הסמוכה, הוא התעקש שיקנו לו נעליים במיקולינסקי ובגדים מדיזנגוף. בגיל 10 הוא כבר היה תופר שמלות משאריות בדים, ובגיל 14 הוא כבר תפר שמלות לבת הבכורה שלי". לילי מספרת כי עולם הטקסטיל והתפירה היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה, כשמלבד אמם, גם סבתם מצד האם, שנספתה בשואה, היתה פרוונית ידועה בסלוניקי, ודודתם היתה תופרת שמלות ערב בהזמנה אישית.

עוד בערוץ האופנה

עם סיום לימודיו בחטיבת הביניים עבר דור למגמת עיצוב אופנה בתיכון ויצ"ו צרפת, אך נשר לאחר שנתיים בלבד. הוא המשיך ללימודי עיצוב אופנה במכללת מרים, שם היה לדברי אחותו תלמיד דעתן שכישרונו נגלה מהר מאוד למוריו. את השירות הצבאי לא השלים, ובגיל 20 כבר עבד כאסיסטנט בקונטסה, ושנה לאחר מכן כבר פתח סטודיו עצמאי ברחוב יונה הנביא 19 בתל אביב. תחילה פעל מתוך חדר אחד, עד שהשתלט על הבניין כולו. בשנת 1995 עבר לסטודיו רחב ממדים בטיילת של תל אביב, רחוב הרברט סמואל 54, שם פעל עד לסגירתו כעבור חמש שנים. בשנתיים האחרונות לחייו פעל מתוך קומפלקס ששילב סטודיו ומגורים בשכונת כוכב הצפון בתל אביב.

בראיון למגזין "את" מ-1992, סיפר כי מגיל צעיר חלם להתעסק באופנה. "פעם הלבשתי תשעה אפרוחים בחתיכות בד טריקו והפכתי אותם לקבוצת כדורגל בצהוב וירוק", סיפר. "כששחטו אותם, אני ואחי צרחנו ובכינו. בהמשך הלבשתי אנשים. עשיתי תיקונים לבגדים, והפכתי אותם לאופנתיים. למשל, בשנות ה-70 הוספתי משולשים למכנסי הסן טרופז שלי, ובבית הספר הייתי מספר שהדודה עשתה, שלא יצחקו עליי. אמי התחילה להתחשב בדעתי כבר מגיל צעיר. מה שהבן אומר, זהו זה".

דור היה אוטודידקט באופנה. כאמור, למעט לימודי השתלמות קצרים בתיכון ולאחריו, הוא מעולם לא למד אופנה באופן אקדמי מסודר. זה לא מנע ממנו לימים ללמד אופנה בשנקר ולהפוך לאחד המעצבים הבולטים בישראל בשנות ה-80 וה-90, ששמו נאמר בנשימה אחת עם קולגות מגווארדיית המעצבים ששלטה אז בתחום שמלות הערב והכלה: גדעון אוברזון, עודד גרא, ירון מינקובסקי, קובי רביץ ועודד פרוביזור.

השמלות בעיצובו נמכרו באלפי שקלים, ופזית מעריכה כי במספרים של היום, שמלה בעיצובו תומחרה במחיר התחלתי של 9,000 שקל, ויכולה היתה להגיע גם ל-25,000 שקל. בנובמבר 1991 כיכב דור בכתבת שער למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", כבוד השמור למעצבים בודדים. כמו כן, עבודתו סוקרה רבות במגזיני האופנה של התקופה, ומדי עונה קיים תצוגת אופנה בכיכובן של מלכות היופי והדוגמניות הבולטות ביותר באותם ימים. עיתונאית האופנה לשעבר שירה ברויאר כתבה עליו ב"הארץ" לאחר מותו: "דור היה מומחה ביצירת פאם פטאל מכל אישה, והצטיין בחייטות מחטבת, מדגישת חזה, מותניים צרים וחמוקיים. שליטתו בגזירת בגדים מחמיאים היתה יוצאת דופן ובחירות הבדים שלו היו יצירתיות ונועזות, בין שהיו אלה בדים מבית היוצר של ג'יאני ורסאצ'ה שאותו העריץ, או בדים מיוחדים עשויים חוטי מתכת בסגנון אבירים".

"ילד פלא, סוג של דודו בר אור של אותם ימים"

כל הדוברים איתם שוחחנו לכתבה סיפרו על יכולתו הפנומנלית של דור לחתוך את הבד "על פי העין". בניגוד למעצבים שהיו יוצרים טוואל (דגם ראשוני) של הבגד ורק אז גוזרים את הבד לפיו, "יהודה פשוט היה פורס את הגליל וגוזר ללא חשש. גם בדים שעלו 3,000 שקל למטר", נזכרת פזית. סגנונו היה תיאטרלי ודרמטי, והוא הרבה להשתמש במחוכים ובבדים צבעוניים שלעתים נתקעו למבקרי האופנה בגרון. "לא תמיד פרגנו לו", ממשיכה פזית, "אבל זה כי הוא הקדים את זמנו. הוא השתמש בבדים מנומרים של ורסאצ'ה, וב-93' הוא עשה פינאלה של בגדים בזהב ושחור. על אף שלא אהבו את זה, הוא לא חשש לצאת עם האמירות האישיות שלו".

שירה ברויאר: "דור היה מומחה ביצירת פאם פטאל מכל אישה, והצטיין בחייטות מחטבת, מדגישת חזה, מותניים צרים וחמוקיים. שליטתו בגזירת בגדים מחמיאים היתה יוצאת דופן ובחירות הבדים שלו היו יצירתיות ונועזות, בין שהיו אלה בדים מבית היוצר של ג'יאני ורסאצ'ה שאותו העריץ, או בדים מיוחדים עשויים חוטי מתכת בסגנון אבירים"

"הוא היה ילד פלא, סוג של דודו בר אור של אותם ימים, והוא ידע מאוד להחמיא לנשים", אומר מוטי רייף, ומעצב האופנה יובל כספין מוסיף: "הוא היה מעורר קנאה, אבל קנאה טובה. הוא ידע להלך על החבל הדק בין תיאטרליות לתפירה עילית. הוא היה אלוף בלתת שואו טוב. כשאומרים פאשן שואו - לזה מתכוונים".

פזית ויהודה דור הכירו אצלו בסטודיו. הוא כבר היה אחד המעצבים הבולטים בארץ, והיא היתה תלמידת י"ב במגמה לעיצוב אופנה בתיכון אורט רמת יוסף בבת ים, שהגיעה לסטודיו של דור עם אמה לתפור שמלה לחתונה של אחותה. הוא הזמין אותה לבוא לעבוד איתו כשתסיים את לימודיה, והיא קפצה על ההזמנה. במשך 16 שנה היא היתה יד ימינו בסטודיו - בהתחלה מקבלת קהל, ובהמשך אחראית יחד איתו על העיצוב והניהול של העסק. אמו שריתה, שנפטרה ארבע שנים אחריו מצער על מותו, היתה התופרת הראשית בסטודיו. די מהר הפכו השניים לזוג, ולאחר תקופה קצרה התחתנו, בנישואים שהחזיקו עשור. את שמלת הכלה שלה תפר יהודה, והיא יפהפייה גם היום, שלושה עשורים מאוחר יותר. "זאת היתה התקופה הקסומה בחיי", מספרת פזית. "היינו יושבים לצד שולחן העבודה בלילה, מציירים את הדגם, למחרת זה היה נכנס לעבודה, ואחר הצהריים כבר הייתי מודדת אותו עליי".

תחילה התגוררו השניים בכיכר המדינה, ועם הזמן עברו להתגורר בשכונת בבלי בצפון תל אביב בדירה הצופה לפארק הירקון. "יהודה היה יותר מבעל, הוא היה החבר הכי טוב שלי. בחתונה צחקו שהזוג רוקד רק אחד עם השני, כי לא היינו צריכים אף אחד, היינו רק שנינו. היינו נוסעים יחד לחו"ל, מבלים 24 שעות יחד. תמיד אני אומרת שחייתי איתו כפול מהשנים בפועל, כי זה לא שהיינו נפגשים רק בערב אחרי העבודה, אלא עבדנו וחיינו יחד. ועם זאת, תמיד ידעתי שהוא הבוס שלי ולא לקחתי לו את המקום. נתתי לו את הכבוד והוא נתן לי להרגיש הכי מלכה. זאת היתה התקופה הכי פורה לשנינו".

מותו של דור תפס את כולם בהפתעה. פזית מספרת כי לא היו שום סימנים מקדימים למחלה, ותוך שלושה חודשים מגילויה יהודה נפטר. הם סיימו את המחויבויות ללקוחות, ומספר חודשים לאחר מכן הסטודיו נסגר. שנה לאחר מותו נמכרו כל מכונות התפירה, אוספי הבדים, הכפתורים והחרוזים שאסף כל השנים למעצבת האופנה מיכל זיידן, אז מעצבת צעירה שפעלה ברחוב דיזנגוף בין השנים 2007-2003. "זה היה כמו לפתוח אוצר - ארגזים של חוטים, צדפים, כפתורים ובדים מרהיבים", מספרת זיידן, כיום מעצבת תכשיטים הפועלת בניו יורק. זיידן שילבה את עזבונו של דור בפריטים רבים שיצרה במהלך שנות עבודתה בארץ, והחייתה את מורשתו באופן מסוים. "בשנות ה-90 חשבתי שהוא הדבר הכי מדהים בארץ. היה לו סטייל מיוחד, אחר, כזה שלא קשור למה שהיה בישראל. לא היה אף אחד ברמה שלו".

"עד היום הוא חסר לי", אומרת פזית, כיום מעצבת פנים. "הוא השאיר חור מאוד גדול שלאנשים סביבו קשה למלא אותו. קשה לי שהוא לא נמצא, שהוא הפסיד את ההתבגרות של יהונתן. הוא היה מסוג האנשים ששווה שהוא נמצא לידך. זה מצחיק לומר את זה, כי כל בן אדם שווה שהוא נמצא, אבל ליהודה היתה נוכחות, כריזמה שאין לה תחליף. אני זוכרת את התצוגה האחרונה, זאת היתה תצוגה שמחה, מיוחדת, והיתה שם כמות גדולה של דוגמניות. כאילו הוא ידע שזאת התצוגה האחרונה שלו".