החיים בניו יורק לימדו אותי שכובע הוא פריט האופנה החשוב ביותר. מעטים האנשים שמסתובבים כאן בפדחת חשופה סתם כך, ולא רק בחורף - בכל עונות השנה כובעים הם חלק בלתי נפרד מלבוש היומיום של מבוגרים, צעירים וגם ילדים. לפעמים נדמה לי שבעיר כזו, שבה מצטופפים יחד כל כך הרבה אנשים, הדרך היחידה להרים ראש ולא להיבלע בהמון טמונה בכובע.
תערוכת האופנה האחרונה של המטרופוליטן הוקדשה לצ'ארלס ג'יימס, מי שנחשב למעצב הקוטור האמריקאי הראשון. ג'יימס לא למד אופנה מעולם, אבל הוא כן למד בתחילת דרכו כובענות. רק כשראיתי את הכובעים שיצר, אי שם בשנות ה-20, הבנתי כמה חופש נותן כובע למעצב - כמעט כמו פיסול. בתערוכה הזו הבנתי כמה הגיוני שמי שהתחיל את דרכו בכובעים, יחפש כל דרך אפשרית לפסל גם בשמלות נשף. כובע לא מחויב להתאים לצללית הגוף, הוא יכול לצמוח למעלה, למטה, לרוחב. הוא יכול להיות קטנטן או ענק. הוא רק צריך ראש לנוח עליו.
כובע, לפחות בניו יורק, ושלא כמו בשיר המופלא של לאה גולדברג, לא חייב להיות קטן.
הוא לא חייב להיות מקושט בנוצה.
הוא לא חייב לעשות כל מה שאני רוצה.
הוא כן חייב להיות כובע קסמים.
צילום מתוך התערוכה של ביל קנינגהאם, Facades. New York Historical Society
הוא אפילו לא חייב להיות ממש כובע.
