בחודש שעבר פרסמה רשת האופנה אמריקן אפרל קמפיין חדש, כמיטב מסורת הפרובוקציות של המותג. במרכז הקמפיין ניצבת מקס, עובדת החברה, אמריקאית ילידת בנגלדש, המצולמת כשלגופה לא יותר ממכנסי ג'ינס פתוחי רוכסן, כשאת החזה החשוף שלה מכסה רק במעט הכיתוב Made in Bangladesh. באותיות הקטנות שמופיעות מתחת לתצלום, מגולל סיפורה של מקס, שעקרה עם משפחתה כילדה מהעיר דאקה, בירת בנגלדש, אל קליפורניה, וכיצד היא עדיין שומרת על מסורת משפחתה המוסלמית, עד כמה שניתן לשמור עליה כשמצטלמים טופלס לקמפיין אופנה.
עוד בערוץ האופנה
- הדוגמנית האוסטרלית שהרעידה את העולם ברגליה הגפרוריות
- עשר המכות של עולם האופנה
- יצאנו לפרסומות, וחזרנו עם הצנזור
מעבר לעירום הצפוי ממותג כאמריקן אפרל, הקמפיין נולד כמחאה נגד מפעלי הטקסטיל הרבים בבנגלדש, המעסיקים עובדים בשכר של 38 דולר לחודש, עבור משמרות עבודה של 14 שעות ביום, ולפעמים, כפי שדווח בתוכנית התחקירים הבריטית "פנורמה" של רשת BBC, מתבקשים העובדים לעבוד גם 19 שעות ביממה.
"הבעיה עם המפעלים הללו היא שהם מקבלים חוזים עונתיים או הזמנות על גבי הזמנות", סיפר דב צ'ארני, הבעלים של אמריקן אפרל, בראיון לאל.איי טיימס. "יש כל כך הרבה לחץ לבצע, שחלק מהתנאים של העובדים פשוט מזעזעים וכמעט בלתי נתפסים. זה לחלוטין הסיר את האלמנט האנושי מהמותגים. זו דרך עיוורת ולא מוסרית לייצר בגדים".
אלא שהקמפיין שניסה לעורר את המודעות לעוול האנושי הזה, הצליח בעיקר לעורר את חמתם של האמריקאים על אמריקן אפרל, הרשת האמריקאית שחרתה על דגלה ייצור מקומי בלבד ובתנאי שכר הוגנים (אם כי לפני כשנתיים נחשף כי היא מעסיקה עובדים לא חוקיים ממקסיקו במפעליה), יחד עם קמפיינים שמציגים את עובדי החברה כדוגמנים ומשלבים על פי רוב פרובוקציה כזו או אחרת. מתנגדיו של הקמפיין לא ראו בעין יפה את השימוש בגופה של מקס לקידום מצבם של עובדי הטקסטיל. כתבת מגזין ELLE, טנווי ננדיני איסלם, ילידת בנגלדש גם היא, אמרה כי "מקס היא תוצרת ארצות הברית, כפי שאמריקן אפרל היא תוצרת אמריקאית. העירום חסר הבושה שלה מהווה תזכורת שקטה לעובדה שכך נראית הרשת – זו היא הפנטזיה שלנו, שמה שמיוצר בבנגלדש נראה כך. לא כמו אישה ענייה שלא משלמים לה טוב ועובדת קשה מדי, ומרוויחה 30 סנט על חולצה שתימכר בחמישה דולר. הפרסומת הזו כלל לא קשורה לאישה שמולנו, היא קשורה לאישה הבנגלית שעובדת במפעל ונותרת בלתי נראית".
אבל הסיפור האמיתי סביב מפעלי הטקסטיל מתרחק אלפי קילומטרים מלוס אנג'לס הנוצצת. הוא מתרחש במפעלי טקסטיל רועשים בבנגלדש, מתחת למאווררי תקרה שמנסים להזיז את האוויר העומד. שם יושבים עובדי טקסטיל במשמרות עבודה בלתי נגמרות ובצפיפות שיא, ותופרים בגדים של חברות אופנה מערביות. H&M, גאפ, טומי הילפיגר, פרימרק, מנגו, בנטון, וגם פוקס וקסטרו הישראליות, כולן תופרות בבנגלדש. צריך רק לקרוא את האותיות הקטנות על האטיקט של חולצת קומופלאז' כחולה של הילפיגר מקולקציית הקיץ החדשה, לדמיין את הידיים העמלניות שמאחורי הקמפיין Basic is Beautiful של פוקס, או שמלות הקיץ הפרחוניות לילדות של חברת קסטרו.
אילולא הטרגדיה הגדולה שפקדה את בנגלדש בשנה שעברה, יכול מאוד להיות שהעולם היה ממשיך לרכוש בגדים מבלי להיות ער לסבלם של עובדי הטקסטיל. אבל אותו בוקר ב-24 באפריל 2013, בו קיפחו את חייהם 1,133 עובדי טקסטיל במפעל בדאקה, בעקבות קריסת בניין "רנא פלאזה" שאכלס מספר מפעלי טקסטיל, הקים קול זעקה. בלונדון, בסן פרנסיסקו, בניו יורק ובפריז התקיימו הפגנות גדולות מחוץ לחנויות גאפ, בנטון ופרימרק. אקטיביסטים חברתיים שניצבו בכניסה לחנויות נשאו שלטים עם כיתובים בסגנון Love Fashion, Hate Sweatshops, הקוראים לחברות האופנה לפעול למען תעסוקה הוגנת ולדאוג לרווחתם של העובדים.
שנה בדיוק חלפה מאז אותו אסון, ולטובת המאבק הציבורי בנושא גויסו גם מספר ידוענים. השחקנית אמה ווטסון, למשל, פועלת בימים אלו לאגד שורה של סלבריטאים ליצירת לובי ציבורי למען זכויות עובדי הטקסטיל. "כבר נסעתי לבנגלדש מספר פעמים וביקרתי במפעלים דוגמת רנא פלאזה", סיפרה ווטסון החודש בראיון לווג הבריטי. "ידעתי כמה רעים היו תנאי ההעסקה של העובדים לפני הקריסה. אני חושבת שחשוב שכל אדם יכיר את הנושא. היום אני אחראית על הבחירות האופנתיות שאני עושה, ומבינה את ההשלכות החמורות של רכישת בגדים המיוצרים בבנגלדש".
גם השחקנית קייט בלנשט התגייסה למאבק. "אנחנו צריכים לשנות את הדרך בה אנו צורכים אופנה", סיפרה בראיון לווג. "אם יותר ויותר אנשים יעשו זאת, נוכל ליצור שינוי קולקטיבי. אם אתה יודע שהייצור של מוצר שעולה 1 פאונד עלול לגרום לעיוורון של 15 ילדים, אולי תעדיף לשלם 1.5 פאונד על מוצר עם השפעה חיובית יותר. הבחירות שלנו יכולות להשפיע".
השינויים בנושא עדיין בתחילת דרכם. חברות כמו פרימרק ו-H&M הודיעו כי ידאגו לרווחת העובדים שלהם בבנגלדש, שלרוב מועסקים על ידי חברות קבלן. העובדים, מצדם, יצאו להפגנות נגד בעלי המפעלים, אולם דוכאו בכוח על ידי המשטרה. בעלי המפעלים, רובם בחסות המדינה, מוכנים לשלם לעובדים שכר של 77 סנט לשעה, ולהעלות את השכר החודשי ל-45 דולר, בעוד העובדים מבקשים שכר של 100 דולר לחודש.
היום, שנה לאסון בבנגלדש, יתקיים ברחבי העולם Fashion Revolution Day, שיזמו שתי אקטיביסטיות מתחום האופנה - קארי סומרס הבריטית ואורסולה דה קסטרו האיטלקייה - במטרה לעורר את הנושא בספירה הבינלאומית. באתר שהקימו הן חושפות את תנאי ההעסקה של העובדים ומבקשות מהציבור להיות מעורב יותר. בשלב הראשון, הן מבקשות מהציבור הרחב לגלות עירנות ומעורבות בייצור הבגדים. לבדוק היכן מיוצרים הבגדים שהם לובשים, לשתף את האינפורמציה והסרטונים שמתפרסמים באתר וללבוש הפוך את הבגדים, כדי לחשוף את ארץ הייצור שלהם. נכון לעכשיו, הן אינן קוראות להחרמת חברות אופנה המייצרות בבנגלדש.
גם בישראל צפוי להתקיים היום אירוע מחאה, בתצוגת אופנה שתתקיים ברחבת ניין ביץ' בחוף מציצים בתל אביב, בהפקתן של אסטלה דה-ביר, טניה גורדון-גולד, אילנה לייזין ורויטל סבר, הזרוע המקומית של הארגון Fashion Revolution Day. באירוע שיתקיים הערב (חמישי) ב-18:00, ישתתפו מספר מעצבי אופנה בעלי מודעות סביבתית, ביניהם נעמי מערבי ומאוריסיו פולצ'ק. בנוסף, פועל הארגון ליצירת קמפיין מקומי, בו המצולמים ילבשו במהופך חולצות הנושאות את לוגו המותג שלהן, כדי להסיר את הזיהוי המתמיד בין בגד ללוגו, ולחשוף את ארץ הייצור של הבגדים.
רק ימים יגידו האם כל אלו יצליחו להוביל לשינוי אמיתי במצבם של העובדים בבנגלדש. מה שבטוח הוא שהכוח נתון בידיים של הצרכנים, כלומר, של כל אחד ואחד מכם.
