כשחושבים על טורניר הטניס בווימבלדון, אי אפשר להימנע מהאסוציאציה של חצאית הטניס המוכרת לנו כיום – לבנה, דקה וקצרה-קצרה. בשנת 1860, לעומת זאת, כשנוסד הטורניר האנגלי, הדימוי היה קצת שונה. נשים אומנם הורשו לעלות על המגרשים כמעט מיד עם תחילת המשחקים – שנערכו על כר דשא מטופח ושולבו בטקסי תה מסורתיים ומפגשי פנאי אציליים – אך הפתיחות המגדרית נגמרה בכל הנוגע לבגדים: כל ספורטאית היתה חייבת להיות מכוסה וכלואה בתוך שכבות של בדים אטומים.
עוד בערוץ האופנה
- מג'יימס דין ועד קייט מוס: הטי שירט חוגגת מאה שנות אופנה
- בגוף היא מבינה: אל מקפירסון מצטלמת בעירום בגיל 49
- הדוגמנית ג'ורדן דאן לא הורשתה לעלות על המסלול בגלל חזה גדול מדי
 |
המאה ה-19
מייסוד המשחקים בווימבלדון בשנת 1860, הורשו הנשים להשתתף כל עוד הן לבושות על פי כללי האופנה המקובלים: חצאית ארוכה עד הנעליים, שכבות של תחתיות לבנות ומחוך שמצר את המותניים ויוצר את גזרת שעון החול שהיתה נחשקת באותם ימים. טניסאיות מהתקופה, כמו מוד ווטסון, נאלצו להתמודד גם עם חלק עליון מסורבל, שכלל חולצות עם שרוולים ארוכים וכובעים שהסתירו את הראש.
תחילת המאה ה-20
מפתיע אולי לגלות, אך מגרש הטניס הבריטי הקפיד להתעדכן ככל הנראה במהפכות האופנה: בתיאום מדויק עם ביטול המחוך הנוקשה על ידי המעצב פול פוארה, בוטלה גם הדרישה למחוך על המגרש ונשים אף הורשו לשחק ללא כובע. עם זאת, השרוולים כיסו את הידיים והחצאיות הוסיפו להיות ארוכות, כבדות ומסורבלות, וכללו מספר תחתיות ששיוו לתלבושת מראה נפוח ונשי, ממש כמו ברחוב של אותן השנים. טניסאיות אחדות ניסו לשבור את החוקים וקיפלו את השרוולים, אך הן זכו לביקורת נוקשה שהחזירה אותן מיד למסלול.
שנות ה-20
בשנות ה-20, בין שתי מלחמות העולם, השתחררה האופנה הנשית מעט – נשים החלו לצאת מהבית לעבודה, ובארצות הברית אפילו קיבלו זכות הצבעה. המראה הפך לנערי יותר, צעיר ותוסס. גם על מגרש הטניס הורגש השחרור, והספורטאיות הפכו לקלילות יותר ומכוסות פחות. את הכובעים החליפו צעיפים רחבים שגרמו לשיער הקצר להזדקר מעט והחצאיות קוצרו עד מתחת לברך. כמובן שהרגליים כוסו בגרביונים לבנים, אבל המראה הכללי נשאר אופנתי – בעיקר בזכות קו מותן נמוך שתאם את הצללית של בתי האופנה. סוזן לנגלן, שזכתה ב-31 אליפויות, העזה אפילו ללבוש מכנסי חצאית שהקלו תנועתה במגרש וקרבו אותה ללוק הגברי הספורטיבי.
שנות ה-30
בשעה שמעצבים דוגמת קוקו שאנל החלו ליצור בגדי פנאי נשיים שכללו מכנסיים וסריגים נוחים, גם מגרש הטניס זכה לעדכון אופנתי נוסף. החצאית אומנם הגיעה עד הברך, אך הפכה לקצרה ומתנפנפת יותר. לצדה, נכנסו למגרש הנשי מכנסי פלנל עם קו מותן גבוה שהסתיימו באורך הברך והיו דומים למכנסי הגברים, שהיו חביבים במיוחד על הטניסאית האמריקאית הלן ג'ייקובס.
שנות ה-40
בשנות ה-40 נחלק מגרש הטניס בווימבלדון לשניים: ספורטאיות שהעדיפו חצאיות פליסה באורך הברך, וכאלו שניסו לשעתק את סגנונה ההוליוודי של קתרין הפבורן ולבשו מכנסיים קצרים שהבליטו גוף חטוב, נערי וסקסי.
שנות ה-50
בשנות ה-50 התחוללה עוד מהפכה קטנה על המגרשים: הנשים נפרדו סופית מגרביונים, והחלו לשחק ברגליים חשופות. החצאית התקצרה לאורך מיני (לא מוגזם מדי) והפליסה כבש את הספורטאיות. למעשה, זהו העשור שבו נוצרה החצאית המזוהה ביותר עם הטניס ומשמשת השראה למעצבים עד היום. החצאיות הלבנות שולבו עם אפודות סריג דקיקות, שהבליטו קימורים ואחראיות לדימוי הטניסאיות הנצחי.
שנות ה-60
שנים של התפתחות אופנתית התפוצצו בשנות ה-60 על מסלולי התצוגות וברחובות, וגם מגרש הטניס לא נשאר מאחור. המעצב טדי טינלינג החליט לחבר ישירות בין אופנה לספורט, ועיצב שמלות טניס עם פרחים בתלת ממד ושילובים של ניילון. גם חצאית המיני נכנסה היישר לתחום, מכפלת חצאיות הטניס התקצרה והרגליים הספורטיביות נחשפו.
שנות ה-70
דווקא כשהדיסקו שלט, החליטו בטניס לחזור למקורות הפרקטיים: הטניסאית מרטינה נברטילובה, למשל, בחרה ללבוש שמלת מיני קצרצרה וישרה עם מכנסונים קצרים מתחתיה, שמטרתם למזער את חיכוך הבד עם הרוח ולהגביר את התנועה. האורך, עם זאת, נשאר מיני.
שנות ה-80
בשנות ה-80 הגיעו שחקנים חדשים למגרש הטניס: בדי הספורט הנושמים, שתפסו מיד מקום של כבוד. האופנה היתה מגוונת מאוד, וכללה גזרות אוברסייז, כתפיים מודגשות ורחבות, צבעוניות עזה ושילובי שחור ולבן. עדיין, הטניסאיות דבקו בחצאית הקלאסית או חיברו חצאיות קצרות מאוד עם מכנסונים.
שנות ה-90
מי אמר שספורטאיות חייבות להיות סקסיות? שנות ה-90 הביאו את המראה האנדרוגיני למגרש, עם מדים ששאבו השראה מבגדי הגברים. שטפי גראף, למשל, אימצה בגדים גדולים ונוחים עם קריצה גברית מובהקת; וגם מי שבחרה בחצאיות מיני, העדיפה עיצוב בקו ישר וחיבור למכנסיים תחתונים.
שנות ה-2000
בעשור הראשון של המילניום החדש הפכו הטניסאיות לסלבריטאיות לכל דבר: רבות מהן פיתחו במקביל גם קריירת דוגמנות או מעמד של פרזנטורית מובילה ומתוקשרת. מריה שראפובה, אנה קורניקובה והאחיות ונוס וסרינה וויליאמס הן רק חלק מכוכבות הענק שצמחו על מגרשי הטניס. כחלק מהמעמד החדש, הן משתפות פעולה עם מותגי ספורט מובילים המעצבים קווי לבוש במיוחד לפי טעמן. לעתים, הן אפילו מעצבות בעצמן.במציאות החדשה הזו, הבגדים הם יותר מהצהרה אופנתית – הם ביטוי לטעמה של כל טניסאית. בהתאם, אפשר לראות בווימבלדון חצאיות קצרצרות ודקיקות, מכנסי טניס במראה גברי ואפילו חצאיות טניס קלאסיות בסגנון שנות ה-50 – הכול תלוי במיתוג של כל ספורטאית על המגרש.
