השמלה השחורה של שרה נתניהו העלתה לכותרות שוב את המילה תחרה – מושג מתחום הטקסטיל אשר הצליח לעורר פולמוס רב רגשות ויצרים, שלל דעות בעד ונגד. אולי הסיבה לכך נעוצה בדימוי התחרה השחורה אשר התקבע בעולם המערבי המודרני בהקשרים של פיתוי, של גילויי והסתרה, של מלבושים המעוררים זיכרונות לבורדלים וסלונים עתיקים בערים צרפתיות. ואולי הסיבות הן אחרות?
חיפשנו את המקורות ההיסטוריים של התחרה, במטרה להבין את עולם הדימויים המקיף אותה. התחרה נוצרה כקישוט יוקרתי מחוטי זהב, כסף או משי במאה ה-16. תחרה בעבודת יד נחשבה לפיסת אמנות של ממש, בעלת ערך כלכלי. הייצור הופקד לעתים קרובות בידי ילדות קטנות בעלות אצבעות זריזות ועדינות, שעבדו בסדנאות בחסות סוחרים מקומיים או אפילו בחסות הכנסייה. בזכות המראה האלגנטי והמשקל הקליל של התחרים, הם הפכו למוצר מסחרי מאוד שהופץ במהירות על ידי סוחרים נודדים ברחבי העולם.
מצאנו גם קשר אישי לנושא. סיפור התחרה האישי שלנו חוזר אל שלהי המאה ה-19 ואל הסבא שלנו, סוחר טקסטיל ירושלמי עותומני, שנהג להפליג בים התיכון אל ערי טקסטיל ולייבא סחורות ומוצרי יוקרה עבור המקומיים בארץ הקודש. במסעותיו לערי הטקסטיל האנגליות הגיע עד מנצ'סטר, וממנה ייבא אריגי צמר משובחים שאותם מכר בירושלים לנכבדים מוסלמים. שם הוא נחשף גם לטרנד התחרה האופנתי, שתפס תאוצה לאחר חתונתה של המלכה ויקטוריה בשנת 1840. שמלת התחרה המפוארת שלה מתוצרת העיר הוניטון, הפכה לאופנה האחרונה.
ויקטוריה היתה חובבת תחרה ידועה, והעובדה שהמלכה בחרה בתחרה לבנה שדרגה את הטקסטיל וקיבעה את מעמדו כמוצר יוקרה נחשק. באותה תקופה, כבר ניתן היה להשיג את התחרה גם בייצור מסחרי של מכונות הטקסטיל המודרניות, אשר העתיקו דגמי תחרה קלאסיים שיוצרו בעבר בעבודת יד. תעשיית מותרות מודרנית זו הביאה שגשוג כלכלי לערי תעשיית התחרה כמו ג'נובה באיטליה או הוניטון באנגליה. מלבד סרטי תחרה שקישטו שרוולים ושביסים, סרטי תחרת הכותנה הלבנים בסגנונות שונים פארו את התחתיות של שמלות הנשים ואת לבושן התחתון המוצנע, וקישטו את הפְנים יותר מאשר שנחשפו לעיניים זרות. לבנים, בגדי שינה ואף סדיני המיטה הלבנים קושטו באמרות תחרה מפוארות.
בחרנו להביא פה תמונות מאוסף התחרה המפואר של הסב העותומני שלנו.
צילומי תחרה: אילנה אפרתי
