>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
לקראת סוף הפרק הראשון של סדרת הדוקו אופנה "בית הספר לאופנה" (The Fashion School), המתעדת את המרוץ לקולקציית הגמר של תריסר סטודנטים מבית הספר לאופנה מרנגוני
שבמילאנו, פוגשים הצופים במפתיע את בוי ג'ורג'
בכבודו ובעצמו. מי שהיה בשנות ה-80 זמר פופ בולט ואייקון אופנה מוביל, הוא כיום די.ג'יי מצליח שנראה כמו פרודיה די מגוחכת של עצמו. "אני לא מבין דבר באופנה", הוא מצהיר באוזני קומץ סטודנטים הנאספים סביב מגבעתו הירוקה. "אני בוחר את פריטי הלבוש שלי לפי טעמי. כאשר לבושים לפי הטעם האישי - לאופנה אין חשיבות". האומנם?
ארבעת פרקי "בית הספר לאופנה", ששודרו לאחרונה בערוץ החיים הטובים (אפיק 31 ב-yes, ו-41 ב-HOT) בהפקת ערוץ סקיי האיטלקי, וניתנים לצפייה גם ב-Xnet, מוכיחים לצופים כי לאופנה חשיבות מהמעלה הראשונה, לפחות עבור תריסר פרחי האופנה, ששוקדים על פרויקט הגמר למען פרס אחד שבעיניהם שווה למות למענו - הפקת קולקציית הגמר (עניין כספי לא מבוטל בגובה של עשרות אלפי שקלים) וכתבה במגזין הווג האיטלקי, שנחשב לאורים ולתומים בתעשייה, ושהעורכת שלו, פרנקה סוזאני, משמשת כשופטת בכירה בתוכנית.
לא בכדי, מוכנים המשתתפים בסדרה לעשות כמעט הכול כדי לגרד את ראש הפירמידה. קחו לדוגמה את ויטו מיסטרטה בן ה-22, שמגיל 5 מצייר סקיצות של דוגמניות בבגדי נשים בעיצובו; או את בת גילו, אנה מריה פארה, שעשתה את כל הדרך מבוגוטה שבקולומביה למילאנו, רק כדי להגיר דמעות במשך כל הפרק הראשון לאחר שקיבלה ביקורות רעות.
מפתה להשוות את "בית הספר לאופנה" ל"פרויקט מסלול", תוכנית הדגל של רשת בראבו בהנחייתה של דוגמנית העל היידי קלום, שמציינת זה מכבר 11 עונות מצליחות. אלא שבניגוד לדרמה המתחוללת בכל פרק של פרויקט מסלול, המציג אינטראקציה עמוסת אינטריגות וריבים מקפיאי דם בין המשתתפים, ב"בית הספר לאופנה" הפוקוס הוא על תוכן לימודי מעט דידקטי. בהתאם לשם התוכנית, אנו זוכים לצפות בתהליך העבודה על פרויקט הגמר - משלב הרעיון הראשוני, דרך הביקורת מול מורי המחלקה לאופנה ועד לתוצר הסופי - מנוטרל מכל מתח סביבתי או מאבקים על בובת דיגום בין הסטודנטים. זה נחמד ככלי לקידום בית הספר, פחות כמוצר טלוויזיוני המקבע את הצופה אל המרקע על פי כללי הריאליטי המוכרים.
חולשה מרכזית נוספת של "בית הספר לאופנה" היא שחסר בה הקונטקסט הרחב של בית הספר שבו היא מתקיימת. נראה כי בשל הצורך לדחוס לתוך ארבעת הפרקים את סיפוריהם של 12 הסטודנטים, אנחנו יודעים פחות על מיקומו האסטרטגי של בית הספר בלב לבה של סצנת האופנה במילאנו, ועל חיי החברה הדינמיים של הסטודנטים בתוך בית הספר. מתוך חמישים דקות של פרק, חצי דקה במסיבה ועוד שתי דקות בביקור בשוק פשפשים, הן מעט מדי, בטח בשביל אנשים שמתעניינים באופנה – והרי אלה מרכיבים את קהל הצופים הייעודי של התוכנית. מצד שני, ארבעת הפרקים הדחוסים רובם ככולם בתהליכי היצירה של הסטודנטים, משקפים נכונה את הדימוי הרווח כי לסטודנטים לאופנה אין חיים מלבד העיסוק סביב קולקציית הגמר.
