חמש מצלמות ובחורה שבורה אחת: מסע הפוטו-שופינג של חיי

אני, עצמי וסלפי

וידוי: קוראים לי ענבל, אני בת 38, ואני נכת צילום. אני לא יודעת להצטלם. זהו, אמרתי את זה.

אם לדייק, אני פשוט שונאת להצטלם, לא מסוגלת לעמוד מול מצלמה, בטח לא לבהות בפרצוף שלי בתמונות ולהתמוגג ממנו. מרגע שההורים שלי סיימו את תפקידם כצלמים ועורכי האלבומים האישיים שלי אין לי תמונות של עצמי. לפרופיל בפייסבוק השתמשתי במשהו ששלחה לי חברה, תמונה שצילמה ללא ידיעתי, לטור העורכת שקלתי ברצינות לשלוף תמונה מאלבום החתונה שלי (רק שמאז הספקתי להתגרש). את המשבצת הריקה באינסטגרם ובוואטס-אפ מילאתי באיזה חצי פורטרט עתיק. וזהו. כעיתונאית הקפדתי להתכופף בכל פעם שמצלמה נשלפה לידי, או לעבור באלגנטיות אל מאחורי הצלם, להציק לו בהוראות. ככה, לא אוהבת מצלמות. ולא שהמצלמות אוהבות אותי – כשהן נדלקות, אני נכבית, וכשהן מכוונות אליי, איכשהו הפנים שלי נמרחות כמו מסטיק שישבו עליו.

עד לפני כמה שנים חייתי עם העובדה הזו בשלום. אפילו האמנתי שזה הרבה יותר Cool לא לעוף על אדי האגו טריפ של עצמי ולהתאפק מלשחרר לעולם עוד עדכון מטלטל על החצאית החדשה שקניתי, או על התסרוקת שעשיתי הבוקר. מעת לעת כעסתי על עצמי: איך תהיי עורכת אופנה, שכל עולמה סלקציה בין תמונות – מי לפרסום ומי לפח, מי לשער ומי לארכיון – בלי לעמוד בעצמך מול מצלמה? איך ייתכן שאחרי כל כך הרבה ימי צילום וקילומטראז' מוכח של הינדוס דוגמניות מכל מודל לאטיטיוד המדויק שנדרש לי בכתבה –אני עדיין לא מסוגלת להישיר מבט למצלמה ולבלוע אותה? לפעמים גם עשיתי לעצמי הנחה, כי אולי זו בדיוק הסיבה: אני הלוא מכירה את המצלמה מהצד הכי שיפוטי שלה, כך שאין שום סיכוי שאעמוד בעצמי בציפיות שלי מפורטרט ראוי לפרסום.

סלפי-אימפרובמנט

בשנים האחרונות ה"קוליות" הזו הוכרה כסוג של נכות. בעידן של רשתות חברתיות, הפורטרט העצמי הוא יותר מכרטיס ביקור, יותר ממסמך קורות חיים וגם יותר משלט על הדלת. בטח ובטח למי שעוסק בתקשורת, וכפליים למי שעוסק בעיתונות אופנה. במציאות שבה כל בעל סלולרי משרבב שפתי זולנדר ומענטז בזוויות מחמיאות מול האייפון שלו, אין יותר מנוחה לעורכת האופנה, גם אם יש לה כוונה להסתתר כעכברה מאחורי המקלדת. היום, אם אתה לא מצולם – אתה לא קיים. ואם אתה קיים, עדיף שלא תיראה כמו עכבר.

אין ברירה, החלטתי, הטיפול בנכות הזו הפך עניין בוער, קיומי ממש. אני חייבת ללמוד לאהוב את הפוטו-גן שלי. הפנמתי שעל מנת לטפל בפוסט-טראומה עליי להתעמת ישירות עם מחולל הטראומה. לטובת הפוטו-תרפיה המבוקשת, ואחרי הפצרות בלתי פוסקות של העורך הראשי להציג צילום עדכני בטור שלי, הרמתי כמה טלפונים, ויצאתי למסע הפוטו-שופינג של חיי – אני, עצמי ואנוכי, אל מול חמישה צלמי האופנה המובילים היום בארץ. אם זה לא סלפי אימפרובמנט, אני לא יודעת מה כן.

המשימה כבר נוסחה: ללכת עם המצלמה למקום הקיצוני ביותר, להארדקור של הפורטרטורה (חפשו בגוגל), ולהעמיד את עצמי אל מול העיניים השיפוטיות של חבורת המוכשרים שמורגלת להקליק על בר רפאליות וגלית גוטמניות. נראה אותם מתמודדים עם פרגר אחת, עם פרצוף לא קליקבילי. נראה אותי לומדת להצטלם ומצליחה להוציא מעצמי סלפי אחד ראוי.

• לקבוע ימי צילום עם אלון שפרנסקי, שי יחזקאל, גולי כהן, דודי חסון ויניב אדרי (ולהסתפק בכך, כדי לא להלאות אתכם ולא להציק לצלמים טובים אחרים).
• לבקש מכל צלם את ההנחיות שלו: מה ללבוש, כיצד להתאפר, איך לסדר את השיער.
• למצוא לוקיישן לכל צילום.
• לבחור שתי תמונות מכל יום צילום: אחת לטעמי, אחת לבחירת הצלם, ולאפשר לכם ולי לזהות את ההבדלים.
• לשחרר, להשתחרר, לא לתת הוראות, לציית, להתמסר, לא להשתטות, לא לשחק אותה דוגמנית, לנסות ליהנות.
  

ועדיין להישאר אני.

זה לא המקום לחייך

38, גרוש + 2, מצלם מגיל 5, מתמחה באופנה מ-2003.

רושם לזכותו העונה את הקמפיינים של רנואר, TwentyFourSeven, קדס, רונן חן, סופר-פארם ועוד.

מאפייני היום בסטודיו: #עגמימות #אפרוריות #איקוניות

אלון שפרנסקי ואני הולכים ביחד הרבה שנים אחורה, ממש מראשית הקריירה. ממני קיבל את העבודה הראשונה שלו בתחום האופנה, כשעוד היה אסיסטנט של צלם גדול ומצליח אחר, עדו לביא, ואני הייתי עורכת אופנה צעירה (ב'קוסמופוליטן-ישראל' ז"ל, כשאך נחת בארץ). מאז עבדנו ביחד המון, הפכנו חברים, והאמנתי שאצלו יהיה לי הכי פשוט לעמוד מול מצלמה בפעם הראשונה.

שפרנסקי הוא דיקטטור של דיוק ואסתטיקה, שמצפה מהמצולמות שלו להיות מדויקות לפחות כמוהו, במראה ובאטיטיוד. לא בכדי הוא כה מצליח, ולא סתם הימרתי עליו. אין נקבובית פעורה שנעלמת מעיניו, אין מצמוץ שפתיים שמקובל עליו. המצחיק הוא שאני מודעת ל-OCD שלו, וכל העור שלי התחדד בהתאם.

אלון ביקש שאאסוף את השיער באופן מסודר אבל לא "כלתי", ושאתאפר טבעי. הפאניקה מיום הצילומים הראשון הבריחה אותי להתנחם בזרועותיהן של קולגות מוכשרות אחרות: מעצבת הצמות שלי ושל בר (רפאלי) עינת סברלו, המאפרת-קוסמת שהולכת איתי שנים ענת רזמוביץ', ומזל חסון, סטייליסטית על שמצליחה להזניק לי את המוראל.

אדון צלם לא התרגש: "תניחי יד על הפנים כאילו תפסו אותך ככה, במקרה. אבל אל תלחצי על הפרצוף". עכשיו זה באמת נשמע יותר פשוט. הנה, חשבתי, אני אפילו עושה את זה בקלילות. מלאת סיפוק, רצתי להציץ במה שיצא.

מה שיצא זה כלב ים מדובלל תוקע זוג עיניים אומללות בעדשה. דריה וורבוי אני כבר לא אהיה. להבדיל ממנה, כשאני מניחה יד על הפנים בטבעיות, היא מועכת לי את כל הפרצוף.

את הדקות הבאות בילינו בפוזות "קצת יותר טבעיות": הבטתי אל האופק בפרופיל כמו בקליפ של אחות של זהבה בן, עפעפתי קלות בעיניי, ובסוף גם "עשיתי אהבה עם המצלמה", שזה אומר הישרתי אליה מבט, והיא לא השפילה עדשה במבוכה. בין לבין, עיקמתי חיוך בקצה השפה, אבל נזכרתי ששפרנסקי מוכר בעיקר בזכות סגנונו הנוגה והעצבצב. את החיוכים אשמור לאחרים.

לא יותר מחצי שעה לאחר מכן שפרנסקי כבר הרגיש שיש לנו את זה, ואני כבר השלמתי עם העובדה שאין לי את זה. אני אהבתי תמונה אחת בפרופיל, והוא אהב את אחד הקלוז-אפים הפרונטאליים, IN YOUR FACE, קרוב ובלתי מרחם, אם כי בהחלט מרגש. ככה זה אצל שפרנסקי, גם אם את לא דריה וורבוי, הוא כבר ימצא אותה בתוכך.

שורה תחתונה בתחנה ראשונה: היה קשה, מאתגר, קצת מייאש. מזל שזה היה שפרנסקי, מזל שהוא כה מוכשר. לא רוצה לחשוב מה היה עולה בגורלי כבתולת הפוזינג שאני אל מול צלם שהוא פחות חבר.

בשביל להיות יפה צריך לסבול. חבל שנהניתי

36, נשוי + 3, מצלם מגיל 12, מתמחה באופנה מ-2000.

רושם לזכותו העונה את הקמפיינים של אירוקה, סליו, מאניה, הוניגמן קידס ועוד.

מאפייני היום בסטודיו: #הפנינג #התלהבות #יצירתיות #אמביציה

אל יום הצילומים השני אצל שי יחזקאל נשבעתי להגיע משוחררת הרבה יותר ונטולת עכבות. גם את שי הכרתי עוד בתחילת דרכו, כשהיה אסיסטנט של אחד מגדולי הצילום המסחרי דאז – אשל עזר.

שי עבד איתי עוד מימיו כעוזר צלם. סגנונו המסחרי התאים מאוד למגזין בו עבדתי. עם השנים הפך לאימפריה מקומית של קמפיינים מחויכים וצבעוניים. בשעה שהצלמים הטובים בארץ התאמצו להפוך את הצילום המסחרי בישראל לאמנותי, הוא כבר תירגם את כישוריו לכסף, עלה על מדד המעוף, ועף.

כשעברתי לערוך את מוסף "סגנון" נפרדו דרכינו, ועברו כמה שנים מאז נפגשנו לאחרונה. מאוד עניין אותי לראות כיצד יפיק ממני את הדימוי הנוצץ האופייני לעבודותיו.

יחזקאל לא התרגש מהציפיות שלי ממנו. "לא רוצה לראות עלייך איפור, אין צורך בעיצוב שיער, בואי בטי שירט ובג'ינס גדול ומרושל, ותתייצבי כאן באור יום. את וכל הנמשים שלך", ציווה. התאכזבתי קצת, לא היה לו עניין גדול להוציא אותי צבעונית ונוצצת.

בסוף שחררתי וצייתתי. הגעתי בשעת בוקר מוקדמת, בחולצה פשוטה ומכופתרת ומכנסי ג'ינס. בתיק: טי שירט לבנה ומהוהה לשביעות רצונו של הצלם. ליתר ביטחון הזמנתי לשם גם את איציק וקיל, מאפר ומעצב שיער צעיר שכבר כבש לעצמו מעמד כדבר החם הבא. דעו גם אתם: כשצלם אופנה מבקש לא לראות איפור, הוא לא באמת מתכוון שלא תתאפרי. להפך, הוא רוצה שתתאפרי בצורה שהוא לא יראה שאת מאופרת, וזו למעשה המשימה המורכבת ביותר עבור מאפר. אין ברירה, כדי לצלוח את המשימה ולהישאר יפה צריך איש מקצוע מהשורה הראשונה. וקיל, אמרנו.

ואכן, חמש דקות אחרי, בעודי מעפעפת מחסור חמור בשינה, נכנס לסטודיו וקיל ושאג בהומואית: "איזה וודג'! אין לי שום כוונה לאפר אותך. את צריכה להצטלם ככה, כמו שאת עכשיו".

תהיתי אם הוא מתכוון לעפעפיים הנפוחים שלי, או לעכירות שהפגין העור שלי, וכך בזבזנו חצי שעה מול המראה. וקיל מתעקש שאיפור יהרוס, אני מסבירה שבלי איפור אני הרוסה. הוא התעלם וערבב לי את השיער, "שיהיה טבעי". אולי ברוח העייפות של הפנים. לא עזר. הוא לא נכנע גם כשעברתי לאיומים.

יחזקאל קרא לי לעמוד על הסט. בחלון שלו השתרבבה קרן שמש מוקדמת, והוא עודד אותה לזרוח על כל הנמשים שלי. בכל זאת, די מהר הרגשתי נוח. הוא לא הפסיק לעודד, לא ביקש שאהיה מישהי אחרת ולא שאתחפש לדוגמנית. "תהיי פרגר, דברי אליי, תסתכלי אליי, אני הרי מכיר אותך. יופי, יש לנו את זה".

ובאמת היה לנו את זה, עד שהתיישבנו ביחד לעיין בתמונות. נראיתי זוועה. נפוחה, קשוחה, עייפה, לא יפה. יחזקאל חשב שזה מהמם. ניסיתי לדבר על לבו, שאולי כדאי להמשיך לצלם "רק עוד קצת", אולי אפילו להתאפר קצת, הצעתי. לא עזר. הוא כבר היה מאוהב בתוצאה, ואני הלוא נשבעתי לשחרר.

שורה תחתונה בתחנה השנייה: היה ממש כיף. סוף סוף הבנתי למה לקוחות כל כך אוהבים את יחזקאל. הוא נותן לכולם להרגיש מול העדשה שלו כמו על הספה בבית. חבל שבמקרה שלי, גם נראיתי כמו הספה בבית. הקופון העיקרי שגזרתי היה ששרדתי צילומים באור יום ללא איפור. לא עניין של מה בכך.

אם אני לי, סלפי לי

54, רווק, מצלם מגיל 20, מתמחה באופנה מ-1989.

רושם לזכותו העונה את הקמפיינים של טורקיז, גוטקס, טל בק ועוד.

מאפייני היום בסטודיו: #לבביות #אמפתיה #מה-עוד-בחורה-יכולה-לבקש?

את גולי כהן הכרתי בתחילת דרכי. הוא תמיד נתפס בעיניי כשורד האחרון – זה שלא חשש להמציא עצמו בכל נקודת זמן, להמר על כיוונים מעניינים וחדשים. משום כך הוא עדיין פעיל בג'ונגל האופנה המקומי. ואולי גם משום שהוא אחד האנשים המקסימים והאדיבים בתעשייה, עם הראש הכי פתוח שיש.

שורה תחתונה בתחנה השלישית:יצאתי עם שתי תמונות נצחיות: באחת אני מאוהבת בעצמי, בשנייה אני במבי תועה ביער לבן. אהבתי את שתיהן, התרגשתי יותר מהספונטנית שבהן. גולי, שמחתי לאבחן, הוא צלם שכיף להתמסר לו וקל להרגיש אצלו יפה בסטודיו. על רקע התאורה הבלתי מחמיאה אצלי בבית, יש מצב שאני עוברת לגור אצלו, אם ירשה.

זה לא אני, זה אתה

דודי חסון

32, רווק, מצלם מגיל 16, מתמחה באופנה משנת 2004.

רושם לזכותו העונה את הקמפיינים של קסטרו, קרייזי ליין, עונות, אלון ליבנה ועוד.

מאפייני היום בסטודיו: #סקסיות #חתרנות #הילד הרע

לסטודיו של דודי הגעתי בשעת ערב מאוחרת. הוא היה גמור מיום צילומים ארוך, אני הייתי מחוקה מיום עבודה + השכבות ילדים + אינסוף ניסיונות תיאום עם אחד הצלמים העסוקים בתעשייה. מזל שהספקתי להיפגש עם נטע סקלי, המאפרת הראשית של חברת האיפור M.A.C, שהעלימה מפניי את סימני השחיקה בידיה המיומנות מעשרות תצוגות בשבועות האופנה בעולם. בשיער לא נגעתי, למעט חפיפה הכרחית.

אולי זו היתה הפגישה בחסות החשיכה, אולי העובדה שכבר הרגשתי כמו שועלת צילומים ותיקה ואולי הקרדיט כולו מגיע לדודי – אבל משהו חדש התעורר בי אותו ערב, איזו תחושה של ביטחון עצמי מהול בחושניות, מרכיבי אישיות שנותרו חבויים בשלושת ימי הצילום הקודמים, כשעוד הייתי עסוקה בהישרדות מול המצלמה.

גם את דודי אני מכירה מתחילת דרכו כצלם עצמאי, כשהגיע למשרדי והביע רצון להתחיל לצלם עבור המגזין שערכתי. נאלצתי לסרב להצעתו של חסון, שכבר אז בלט בסגנונו החתרני והפרוע. את הפקות האופנה החדשניות שיצר באותם ימים, לא היתה לי שום אפשרות להציג במגזין שכל מהותו היתה "פאן לי במקסימום".

נפגשנו שוב בסיבוב שני. הפעם אני מחזרת אל פתחו, כעורכת האופנה של מוסף שהתאים לו כמו מצלמה ליד. דודי הפתיע אותי בכל פעם מחדש, ביכולת שלו לנפק דימוי מסעיר ומרענן כמעט מכל מצולם. כתב היד שלו אומנם מזוהה למרחקים ולא מותיר מקום לטעויות, אבל אותה רוח צעירה ומסעירה שהפכה לכל כך מזוהה איתו, היא גם זו שהפכה כל פריים בחסותו להפתעה שאיש לא היה מצליח לצפות מראש. הייתי משוכנעת שדודי יצליח להוציא גם ממני את הטוויסט הזה, את הזווית שאיש לא חשב עליה קודם וכולם לא מבינים "איך לא חשבו על זה קודם!"

הפעם גם צדקתי. יש בדודי איזה ניצוץ שמצליח להאיר גם על החשוכה שבמצטלמות, כך שאפילו אני הצלחתי להשתלב בקוליות החמקמקה הזו שלו. ולא שמגיע לי קרדיט כלשהו על התמונה הסופית, שלא הצריכה אפילו ריטוש בסיסי. אני רק נעניתי לבקשותיו, שבתחילה נשמעו מאוד ניסיוניות ולא סגורות על עצמן, ובמהרה התבררו כשוט מנצח. "תורידי את הראש קדימה, ואז תעיפי את השיער במהירות לאחור, אני כבר אתפוס אותך בדרך", הוא אמר ונשמע כאילו הוא כבר רואה את התמונה השלמה בראשו.

שורה ארוכה של תמונות כושלות התנוססה על מסך המצלמה כשירדנו מהסט, ועוד אחת שהיא בול פגיעה. זה היה כאילו נורא במקרה, אבל הכי מתוכנן שדודי מסוגל לו. הוספנו עוד פורטרט נאה מהסט הקודם, גם שם הוא בלט על רקע עשרות תמונות בלתי ראויות, וזהו – נשיקת לילה טוב על הלחי והייתי שם. הצלם חייב להשלים שעות שינה כדי לראות בעיניים בצילומים מחר. הדוגמנית צריכה שנת יופי, דחוף.

שורה תחתונה בתחנה הרביעית: זהו, אני חיית פלאשים מהשורה הראשונה. תשאלו את דודי המלך. גל גדות, מאחורייך.

האחרון הכי חביב

42, רווק, מצלם מגיל 11, מתמחה באופנה מ-1996.

רושם לזכותו העונה את הקמפיינים של גולברי, גולף, מאיה נגרי, מיכל נגרין, איגלי & ניטי ועוד.

מאפייני היום בסטודיו: #קוליות #קלילות #גלאם

לתאם שעה לצילומים אצל יניב אדרי זה כמו תהליך השלום: מתישהו זה יקרה, זה שווה את המאמץ, אבל אלוהים, כמה שזה לא פשוט. שנים שאדרי מושל בפסגת האופנה הישראלית, וכשאני אומרת שנים, אני מתכוונת כמעט שני עשורים. אי שם בשנות ה-90 הסתער הפרא-אדם מחדרה על הענף המנומנם, וניער אותו ממיינסטרימיותו. זה סיפק לו פרנסה עסוקה עד היום.

את יניב הכרתי כשהייתי טירונית-אופנה. הוא כבר היה רב מעללים, עם ותק של כמה שנים ותדמית של הדבר החם הבא, שנותרה סביבו עד היום. אז צילמנו את אנה זאיקין, פנים חדשות בעולם הדוגמנות הישראלי, וההדפסות הענקיות של ההפקה הזו היו כה מרשימות, שעד היום הן שמורות אצלי. אדרי ואני לא נפרדנו מאז, ועבודותיו נטועות בכל תפקיד בקריירה שלי. הוא מעולם לא איבד את הסטייל בעיניי. יש לו יכולת מופלאה לצלם מכסה ביוב ולהוציא אותו שיק, ולכן ידעתי שאני לא יותר מאתגרון קטן בשבילו.

בסוף הצלחנו לתאם. גייסתי שוב את נירית הירשמן, התייפיתי, והתייצבתי אצלו בסטודיו. יניב רצה לצלם אותי באור החזק של השמש הישראלית, שרוב הצלמים כל כך מנסים להימנע ממנו. ההשראה: מונה זילברשטיין, גיבורת הסבנטיז. ההנחיה היתה בהתאם: "תבואי בשמלה ארוכה ומתנפנפת, בוורוד/כתום/תכלת, ואל תגעי בשיער - שיישאר פזור ונפוח".

כך מצאתי עצמי מהדסת מעדנות לתוך הסטודיו האחרון במסע הפוטו-שופינג של חיי, בשמלת מקסי ורודה ומתנפנפת מבד שיפון, שיער בלתי מטופל ואווירת-סוף-מסלול. המסע עשה את שלו: המצלמה של אדרי כבר לא נראתה לי מאיימת, כאבי הבטן נעלמו, החרדות שככו, וההנחיות נשמעו לי פשוטות וטבעיות מתמיד. היי שלום גברת פרגר הקונטרול פריק, ברוכה הבאה מיס עשה בי כרצונך.

גם אם התמונה הסופית הציגה דימוי רחוק משלמות שלי, אדרי היה מבסוט. זה לעצמו הספיק לי. יותר מזה: ריגש אותי, בכנות, לגלות שכבר אין לי בעיה להביט לעצמי בלבן של העיניים. שלום, קוראים לי ענבל, ואני כבר לא נכת צילום.

שורה תחתונה בתחנה האחרונה: היה מרגש ואפילו משקם. שמחתי שעברתי בכל התחנות עד שהגעתי אל יניב, והייתי ראויה לכשרונו ולזמנו.

היכונו למבול של סלפיז

במונית חזרה מהסטודיו של יניב הרגשתי אמיצה מתמיד. עשיתי את זה: עמדתי מול מצלמה, התגברתי על עצמי. על הדרך גיליתי שגם כל הצלמים שאותם ביקרתי חולקים את הנכות שלי: כן, גם הם הודו בפניי שבעצמם הם לא מסוגלים להצטלם, ועד כמה המעבר אל הצד השני של המצלמה מעמיד אותם בחוסר אונים מוחלט.

אני ניצחתי את המבוכה. כבר במונית שלפתי את האייפון מהתיק, שלחתי אליו מבט ידידותי, ולחצתי. התוצאה לא כל כך חשובה כמו הדרך שעברתי. והכי חשוב – I DON’T HATE MY SELFIE ANYMORE.

עיצוב גרפי: נעם רוזנברג