זהו, זה רשמי, אנחנו חיים בעולם מתעד. יש לנו מצלמות בסלולרי, תשוקה בלתי נשלטת לעדכן בסטטוסים את סביבתנו הקרובה לגבי כמות הג'וקים שמצאנו הבוקר באמבטיה, והכרה בעובדה שאם עץ נפל במהלך החופשה שלנו בתאילנד ולא העלנו את התמונה לפייסבוק, יש מצב שהעץ הזה לא נפל בכלל. אבולוציית הפובליציזם משתלטת על כל האספקטים של חיינו, פתולוגיים ולא נחוצים ככל שיהיו. למשל, הפרעות האכילה שלנו. אתם מוזמנים להיקרע מצחוק, אבל מסתבר שבעוד האנורקסיות והבולמיות המסורתיות נמנעו ככל האפשר מאכילה פומבית, מופרעות האכילה החדשות לא מוכנות לעכל בלי שמתקיימת עדות צד ג' לפעילות המעיים שלהן.
לפני כמה חודשים הזכרתי את תופעת ה-Dipe (בתרגום חופשי של ראשי התיבות: תיעוד מקרה של אכילה פומבית). מדובר בכינוי מיוחצן לתופעה חדשה של סלבריטאיות כחושות המצהירות על תשוקתן לבלוס ולכרסם מעדנים עתירי שומן. התופעה הנ"ל הצטברה לכדי טרנד מורט עצבים מלווה בהפקות אופנה וקמפיינים שחוגגים את הבליסה הגדולה של דוגמניות כחושות. בלתי נסבל. בלתי אמין.
וכאילו על מנת לתדלק בשמן את הקדירה המבעבעת ממילא, טרנד מגוחך נוסף פשט על עדת הסלבריטאיות הכחשניות - כתיבת ספרי בישול. נשים כמו אווה לונגוריה וגווינת פאלטרו, שאין ספק שלא ראו תנור בישול מהביל מתחילת האייטיז, הפכו לפתע למרתה סטיוארטיות מהגיהינום. לשמחתי הרבה, כתבת הדיילי מייל הבריטי התעצבנה מכך לא פחות ממני והחליטה להגג על המקור האמיתי לדיבורים הרברבניים של הכוכבות לגבי הרגלי האכילה הנהנתניים לכאורה שלהן.
"שקרנורקסיה". זהו שמה של האחות החדשה למשפחת הבלהות של הפרעות האכילה. השקרנורקסיות, וביניהן פנים מוכרות וכחושות דוגמת קמרון דיאז, דרו ברימור וויקטוריה בקהאם, מזמינות כמויות מכובדות של מזון משמין כשהן נמצאות בחברה, ומקזזות את הקלוריות של הבליסה הגדולה כשהן לבד.
נכון, לא יפה מצדי לספק לנערות צעירות רעיונות חדשים להפרעות אכילה, אבל יש משהו כמעט לא אחראי בהתעלמות מהאחות החדשה למשפחת האנורקסיה. מישהו חייב לפוצץ את בועת הפסאודו-בליסה ללא השמנה, שסלבס כה רבות מדגמנות לאחרונה ללא בושה, ובגיבוי מלא של תעשיות האופנה והבידור.
אגב, קראו לי "בחורה בלתי נסבלת שמכניסה ראש בריא למיטה חולה", אבל אני רואה את תסמונת ספרי הבישול של הסלבריטאיות כלא פחות נפיצה מהנטייה לשקר בנוגע להרגלי האכילה שלך. כידוע, מי שמדבר, לא עושה. הכול חלק מהתעמולה המספקת לגיטימציה לעולם מלא אוכל בו אף אחד לא באמת אוכל.
מניסיון, אחד התסמינים המרכזיים של ההרעבה העצמית הוא הרצון להאכיל אחרים. להאביס אותם במגדנות מטפטפות ולהביט בהם מתחזרים כמו פרות הבשן, בעוד אני מביטה בהם, צנומה, מיוסרת וטהורה. כעת, כל שנותר לנו הוא לדמיין את גווינת פאלטרו מביטה בנו בבוז שעה שאנחנו מנשנשים את פשטידת הדלעת שלה.
אחד הפסיכולוגים שרואיינו לאותה כתבה בדיילי מייל העלה טענה מעניינת ומצמררת בו זמנית: "השקרנורקסיה נובעת מהרצון להישאר רזה בלי להיראות כאילו את מתאמצת בנושא". כן רבותיי, אם בעבר עבודה קשה היתה ערך חלוצי נחשק, היום הרעיון של להתאמץ ולהזיע הוא הכי קיץ 1949. הוא סותר את הקוליות האינהרנטית לחיים בשנת 2011. אתם יכולים לדמיין את קייט מוס מתאמצת? לעזאזל, היא אפילו לא טורחת להעניק ריאיון למגזינים שעל שעריהם מתנוססות תמונותיה. ולא שאצלנו האנשים הכי מפורסמים נדרשו למאמץ ממושך בדרך לפסגה - הם פשוט נרשמו ל"כוכב נולד".
השקרנורקסיות נראות נטולות מאמץ, חלקלקות, פוטוגניות. הרבה יותר נערצות מהאנורקסיות שנאלצות להזיע ולהתיש את הסביבה עם ההרעבות שלהן. חוץ מזה, השקרנורקסיה גם מאפשרת להן להתהדר בתווית ה"אני לא בחורה שטחית ועלובה שמכלה את זמני בספירת קלוריות". אישה אינטליגנטית לא אמורה להיות בדיאטה. כן, היא צריכה להיות כוסית, אבל אנחנו לא רוצים לדעת שזה מה שמעסיק אותה כל היום.
מדובר בגרסה משוכללת ומפלצתית במיוחד של אשת החיל המסורתית. אם באייטיז יכולת להרשים את הסביבה בכך שאת מג'נגלת ללא מאמץ בין המשפחה לקריירה, היום את נדרשת להעמיד קריירה מדוגמת, משפחה מתפקדת וגוף חטוב נטול דופי ומאמץ.
לרגע אל תחשבו שהסלבריטאיות הזוללות הופכות את החיים שלנו למשוחררים יותר. הן רק דואגות שיהיה לנו קצת יותר קשה לראות איך דופקים אותנו קצת יותר חזק. בתיאבון.
