ספטמבר 1993: טרקלין האח"מים בנמל התעופה בן גוריון מתארגן לקראת נחיתתו בישראל של מלך הפופ מייקל ג'קסון, שהטריח את עצמו לשתי הופעות בפארק הירקון בתל אביב. זוהי שעת צהריים מוקדמת בערב ראש השנה העברי, ובמקום לנוח בסוויטה המלכותית במלון דן, מלך הפופ בן ה-34 דורש לבצע פעילות גופנית ממריצה: שופינג.
בדברי הימים של העיר העברית נחקק ביקורו של ג'קסון כחתיכת היסטוריה, אבל עבור חלק מסוחרי דיזנגוף סנטר ייזכר ערב ראש השנה תשנ"ד כהיסטריה. מרכז הקניות נסגר לתנועת אנשים שאינם מייקל ג'קסון – כלומר, כולנו – שגיהץ את כרטיס האשראי כאוות נפשו בחנויות הצעצועים, משחקי המחשב והמוזיקה במתחם. "אני זוכר שהוא נכנס לחנות הצעצועים המיתולוגית הלדה שבקומה השנייה בבניין B וקנה צעצועים רבים, שלאחר מכן נתרמו לילדים באיכילוב", נזכר השבוע אלון פילץ, מנהל דיזנגוף סנטר ובנו של אברהם פילץ, מיזמי המתחם.
דיזנגוף סנטר, או בשמו העברי לב דיזנגוף, נחנך בסוף 1977 עם פתיחת סניף המשביר לצרכן במקום והיה לקניון הישראלי הראשון (למרות שקברניטיו משתדלים להימנע מהמילה "קניון" ככל האפשר). למרות החידוש, הרגלי הקנייה של הישראלי הממוצע בסוף שנות ה-70 לא השתנו בעקבות פתיחתו – החנויות ברחוב שמרו על כוחן ואף התחזקו. הסיבה לכך טמונה כנראה באופיו הייחודי של המקום, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי הרחוב ההומים של מרכז תל אביב ולא ניסה להחליף אותם בסביבה סטרילית. גם עכשיו, אף אחד לא מחמיץ הזדמנות להזדנגף – בין אם בחלליו הממוזגים של הסנטר, או על המדרכות העקומות ברחוב.
כיום כבר אי אפשר להתייחס למפלצת הבטון האיקונית בפינת הרחובות דיזנגוף וקינג ג'ורג כאל מרכז קניות בלבד – דיזנגוף סנטר הפך לחוויית בילוי משפחתית בלב העיר. עבור חלקנו הוא לא פחות מנווה מדבר ממוזג בחמסין המטורף של תל אביב. את מעמדו כקניון הנסבל ביותר עבור תושבי הסביבה קנה הסנטר (כך בשפת הילידים) בעזרת מגוון פעילויות, ובהן שוק האוכל ובוטיק המעצבים, כמו גם תמהיל רבגוני של בתי עסק. לצד המקדש בן שלוש הקומות של קסטרו נמצא היכל התהילה הרוקנרולי תומר בכניסה לשער 6; אבי המקעקע מפסיכו האלמותי ממוקם בשכנות לחנות הדגל של iDigital (יבואנית Apple); חנות הפוסטרים המיתולוגית זום ז"ל לא התחרתה מעולם על לקוחות בנק מזרחי טפחות הסמוך; ומעל השטח שבו שכנה חנות משחקי הווידאו גאלקסי עומדת בריכת שחייה. וזה עוד לפני שספרנו את הכסף שהשארנו בדיסק סנטר ובעולם הירחונים שבקומת הביניים.
אבל יותר מכל, הסנטר הוא אייקון תל אביבי וסמל לאדריכלות שנות ה-70. "זה המבוך האורבני המושלם", צוחק פילץ ג'וניור כשאני שואל על סגנון הבנייה המפותל של הקומפלקס, שניסה לדמות רחובות ממוזגים המתוגברים ברחבות ציבוריות לטובת התושבים. בעשור האחרון הפכו שבילי הסנטר בעיקר למשכנם של ילדים רועשים והוריהם הדואבים, ובכל זאת שומר המקום על תמהיל נכון בין בילוי משפחתי למעשי זימה (זוכרים את מודעות הסקס שנכתבו על תאי השירותים?), ובין אורחים מהפריפריה לדייריו הקבועים – העטלפים.
רק חידת הספינקס של הסנטר נותרה בעינה: הפער בין צדו הצפוני לצדו הדרומי של המקום. בעוד האחד גדוש בחדרונים של משייפות ציפורניים עם דיפלומה, השני עמוס בצעירים נושאי שקיות של זארה. "נכון שיש תחושה של פחות תנועה, אבל לא בהכרח הוא שהפדיון היומי נמוך יותר", מעיר פילץ. "בכל זאת, יש צדק בהבחנה וזו באמת תעלומה שאין לי עליה הסבר. פעם מישהו אמר לי שבדיזנגוף השמש נמצאת בצד הדרומי, ובגלל זה הוא תמיד יותר מצליח ויש בו יותר בתי קפה. לך תדע".
עוד במופע שנות ה-70:
המלתחה הביטניקית של חבורת לול
בגדי התום של שוקולד מנטה מסטיקחלי גולדנברג - הדוגמנית של העשור
