ביום חמישי, 1 בפברואר 2010, בשעה 10:20 בבוקר, נמצא מעצב האופנה אלכסנדר מקווין תלוי בדירת הפאר שלו בלונדון. חודש וחצי לפני יום הולדתו ה-41 וכחודש לפני חשיפת קולקציית סתיו-חורף 2010/11 שלו בפריז, שם המעצב הבריטי קץ לחייו. עולם האופנה שקע באבל כבד. מקווין, שכונה הילד הרע של האופנה, נחשב לאחד המעצבים החשובים והמוכשרים שידע התחום בעשורים האחרונים.
ילדות ברובע פועלים בלונדון
לי אלכסנדר מקווין, או לי – כפי שכינו אותו חבריו הקרובים, נולד ב-1969 לאב נהג מונית ממוצא סקוטי ואם מורה למדעי החברה. הוא גדל בלואישם, רובע לונדוני של פועלים קשי יום, והיה הצעיר מבין שישה אחים. אף שאביו ייעד אותו להיות שרברב, הכריז מקווין בגיל צעיר מאוד שברצונו להיות מעצב אופנה ואף נהג לתפור שמלות לשלוש אחיותיו. הוא היה מודע לנטיותיו ההומוסקסואליות כבר מגיל שמונה, ונאלץ להתמודד עם לעגם של ילדי השכונה שכינו אותו "מקוויר" (הומו). תקופת ההתבגרות לא הייתה קלה למקווין, והביוגרפיה שלו כוללת סמים ואלימות.
כתובות נאצה בחליפות שרד
בגיל 16 החל לעבוד כחייט במתפרות עילית בלונדון, שעם לקוחותיהן נמנו משפחת המלוכה הבריטית. כבר אז בא לידי ביטוי אופיו המרדני: הוא כתב דברי נאצה בשולי החליפות המהודרות שתפר. בהמשך עבד בתפירת בגדים לתיאטרון וב-1989 עבר למילאנו ועבד אצל מעצב האופנה רומאו ג'ילי.
הילד הרע של האופנה
בגיל 23 חזר מקווין ללונדון והתקבל ללימודי תואר שני בבית הספר היוקרתי לעיצוב אופנה סנטרל סיינט מרטינס, שם התבלט מהרגע הראשון. קולקציית הגמר שלו עוררה עניין רב, ונרכשה על ידי אייקון הסטייל האוונגרדית איזבלה בלואו, שהפכה לפטרוניתו ולחברתו הקרובה. הקולקציות שהוא מעצב נועזות, מתריסות ומטפלות בנושאים חברתיים כואבים, ומוצגות באופן תיאטרלי ומקורי שיאפיין אותו מכאן והלאה. העיתונות מכנה אותו "חוליגן בעל סגנון סדיסטי ואפילו מפלצתי", והוא זוכה בכינוי שדבק בו עד יומו האחרון – "הילד הרע של עולם האופנה." עם זאת, איש לא התכחש לכישרונו העצום, לחייטות המעולה ולדיוק של עבודותיו.
מחווה לג'ק המרטש
מקווין העיד על עצמו ש"דברים מתוקים ויפים פשוט לא מדברים אליי", אבל עולם הדימויים שלו לא היה מושתת רק על פרובוקציה אלא שאב השראה ממקורות אמנותיים והיסטוריים מגוונים: אוריינטליזם, תרבויות עתיקות, אמנות קלאסית, מוטיבים דתיים וציורי אחרית הימים של הירונימוס בוש, כמו גם סרטיו של במאי הקולנוע סטנלי קובריק ("התפוז המכני"). באחת הקולקציות הוא תפר לתוך הבגדים שיער אדם, כמחווה לג'ק המרטש.
התקופה הגרועה בחייו
ב1996- מקבל מקווין הצעה מתאגיד האופנה הענק LVMH לעצב בבית האופנה ג'יבנשי. מקווין, שהמותג שלו מפרפר כלכלית, מסכים, לא לפני שהוא מצליח להרגיז את ראשי התאגיד והעיתונות הצרפתית כשהוא מכנה את עבודתו של ג'יבנשי, אבי השמלה השחורה הקטנה, כ"לא רלוונטית." הוא מתקשה להשתלב בעולם המנוכר של האופנה העילית הצרפתית, שם, לדבריו "כולם מוכנים לרצוח אחד את השני אבל לא מפסיקים להתנשק." מקווין מחזיק מעמד עד 2001, והתקופה מוגדרת על ידו כ"אחת הגרועות בחיי".
התחלה חדשה
הפרישה מבית ג'יבנשי מלווה בשמועות על התנגחויות עם ההנהלה. מקווין מצליח להרגיז את ראשי התאגיד כשהוא מוכר 51 אחוזים ממניות המותג שלו לקבוצת גוצ'י המתחרה, צעד שמבטיח לו עתיד של רווחה כלכלית וחופש יצירתי. השנים הבאות הן הטובות ביותר שלו. הקולקציות מעידות על בשלות ומקצועיות וזוכות לשבחים, והחיבור עם גוצ'י מאפשר לו ליצור מותג מצליח מסחרית בלי לאבד את הזהות שלו. מקווין פותח חנויות במילאנו ובארה"ב, יוצר ליין נוסף בשם ,MCQ משיק בושם על שמו ומעצב בעבור פומה קו מצליח של מזוודות ונעליים. באביב 2004 הוא מציג את אחת הקולקציות הבשלות והטובות שלו. הקולקציות הבאות קוצרות גם הן שבחים, ועורכת הווג האיטלקי מכנה אותו "אחד המודרניסטים החשובים של דורנו."
מחובר לשורשים
מקווין היה קשור למשפחתו, להוריו ובמיוחד לאמו. אחת הסיבות בגללן הסכים לחתום על חוזה עם ז'יבנשי, כך סיפר מאוחר יותר, היה כדי להעניק למשפחתו רווחה כלכלית ולקנות לאמו בית. לאחר שזכה ארבע פעמים ברציפות בתואר המעצב הבריטי של השנה, וב2004- בתואר המעצב הבינלאומי הטוב ביותר, הוא הגיב: "תארים לא מעניינים אותי. הסכמתי לקבל אותו רק כדי לשמח את הוריי." הוא חוזר לעבוד בבניין ספרטני בשכונת הולדתו, עליה הוא אומר: "האזור הזה היה בילדותי גיהינום, אבל כאן נמצאים המשפחה והחברים המועטים שלי, כאן הכאב והיזע ולכאן אני שייך. אין לי שום סנטימנטים לניו יורק, למילאנו או לפריז, בהן התגוררתי".
סוף עצוב
ההתאבדות של חברתו הקרובה איזבלה בלואו לפני שלוש שנים והפרידה מבן זוגו ג'ורג' פורסיית, לו נישא בשנת ,2000 גרמו למקווין, כך אומרים, דיכאון עמוק. זה החמיר בעקבות מחלתה הממושכת של אמו האהובה, שמתה שבוע לפני ששם קץ לחייו. המקורבים לו דיווחו שלא קם ממיטתו מיום פטירתה ולא היה מסוגל להתמודד עם לווייתה, שהייתה אמורה להיערך ביום למחרת התאבדותו. אבל כבד ירד על עולם האופנה ותחושה מעיקה ליוותה את תצוגות החורף בשבוע האופנה שנפתח בניו יורק. הבוטיקים של המעצב ברחבי העולם הפכו מוקד עלייה לרגל למעריצים אבלים. בתי הכלבו הוצפו בקונים שביקשו לרכוש את בגדיו בכל סכום שיינקב. ידוענים רבים, ביניהם אמנים, שחקנים, עורכי עיתונים ומעצבי אופנה מהשורה הראשונה, הספידו את אובדנו של אחד הכישרונות הגדולים בדורנו. מילותיו של קרל לגרפלד היטיבו לסכם: "החיים של מקווין היו שילוב של הצלחה וכישרון, אבל אלו לא הספיקו כדי להשאיר אותו בחיים".
