זו שוב אותה תקופה בחודש ושוב אני משחקת בלהיות סוכנת סמויה. כי גם אצלנו, כמו בבתים רבים בישראל, ההורים והילדים משתמשים באותו חדר אמבטיה. שירותים, מקלחת – הכל משותף.
לכן באותה תקופה בחודש אני ממהרת לעשות מה שצריך לפני שאיזה ילד ייכנס. מקפידה גם לא להשאיר עקבות. ברור שאפשר לנעול, אבל גם זה יעורר שאלות ואצלנו בשירותים החשאיים, מעדיפים בלי שאלות. האביזרים ההיגיינים עצמם מוכמנים בין שמפו ומגבונים.
מדי פעם קורה שאני בכל זאת נתפסת על חם עם ראיה כזו או אחרת. "מה את עושה, אמא?" או "אמא, למה את מדממת?" שואל בתמימות צאצא זה או אחר. אז אני עונה בקור רוח: "מה חמוד? צחצחת שיניים כבר?" וכיוצא באלה הסחות דעת מתוחכמות.
וסת זה מגעיל
והנה השבוע, כמו ראשי השב"כ בשעתם, מצאתי את עצמי מטילה ספק! רגע, הרהרתי והפתעתי את עצמי, למה בעצם? על שום מה העמימות, ההכחשות ואפילו לפעמים השקרים? אולי... שווה לשקול את האופציה של האמת?
נכון, יש עוד כמה שנים עד שנושא הווסת (השם המפורש מופיע לראשונה!) יהיה אקטואלי לבכירה שבכיתה ב'. ולאחים שלה יש עוד שנים נוספות עד שיהפכו למעורבים פאסיביים בנושא המחזור החודשי הנשי. מבחינת ידע הם בהחלט יכולים להסתדר בלי זה.
אני לא אומרת כלום גם כי אני חוששת שאם אני אתחיל להסביר את המחזור יעלו בכלל שאלות על תינוקות. איך הם נוצרים וכל זה. אז בינתיים אני מניחה לנושא – התמודדות אמהית למופת. אבל... מה יהיה אם היא תשמע על זה מחברה? ובצורה פחות טובה? מפחידה, אולי? מישהי תגיד לה (מישהו יגיד לה?) שווסת זה מגעיל? אולי בכל זאת עדיף שאני אספר לילדים על זה?
"אנחנו יודעים מה יש לך, יא מדממת"
ומעבר לשאלת הילדים הפרטיים שלי, למה בכלל וסת זה סוד כזה גדול? למה ברור לי שאני לא אמורה – ועובדה, גם באמת נמנעת – מלדבר על זה? כמשפחה עם ילדים קטנים למדי, אנחנו עדיין מתמודדים חופשי עם קקי ופיפי, נזלת ודם. אז למה הווסת שונה?
הסבר חלקי: כך זה היה כשאני הייתי ילדה. אף אחד לא דיבר איתי על זה. כשגדלתי קצת, הסוד הפך להיות גלוי, אבל עדיין כזה שמתלחששים עליו. הבנים, אם הם התייחסו לעניין כנערים צעירים, זה היה בהקנטה. יענו, אנחנו יודעים מה יש לך, יא מדממת. והגישה הזו, גם שלהם וגם בכלל, נראית לי עתיקה ומזיקה. שריד לרעיון שהמיניות הנשית וכל הסימנים שלה הם משהו מפחיד שעדיף להחביא; כוח אפל שיכול להעביר גברים ישרים על דעתם.
אבל אנחנו כבר לא חושבים את כל זה! לפחות רובנו, לפחות לא במודע. ברור שהגישה הנכונה לווסת היא, "כן, פעם בחודש יש דימום; זה חלק מהחיים, כמו ענייני הגוף האחרים. לשמחתי זה לא מפריע לי מעבר לרמה של שני אדוויל. אז הכל בסדר, חמוד, צחצחת שיניים כבר?"
אני לא עושה את זה כי אני מרגישה שזה נועז מדי. אני אשכרה חוששת לצלק את נפשם וקל לי יותר להמשיך להיות סוכנת חשאית. זה כבר קשור לעובדה שהרבה יותר קל להיות רדיקלית על עצמך מאשר להעז לצאת מהתלם בחינוך הילדים. אבל אני שוקלת את זה. אולי בחודש הבא.
בדיוק בימים האלה נחשפתי לשיר הנפלא שכתבה דומיניק כריסטינה לבת שלה בנושא הווסת. תקדישו כמה דקות ותשמעו. זה חשוב וגם מרתק:
