עד גיל 10 אפשר לומר שחייתי בגן עדן של תמימות. בחיפה האדומה של הסבנטיז הבנות בכיתה שלי היו נחמדות, עשינו ימי הולדת לבנות בלבד, עם משחקי תופסת וגומי וחיי החברה שלנו התנהלו בשלווה מהגן עד סוף כיתה ד'.
המטרה: להיחשב
בכיתה ה' עברנו לרעננה ומבחינתי זה היה מעבר טרנס גלקטי. רוב הילדים לא גרו בדירות, אלא בבתים עם מפלסים ומדרגות. העולות מדרום אפריקה מילאו את הכיתות במבטא מתנגן ודיברו על שמות שלא שמעתי בחיים: נייק. ריבוק. בזלזול: אדידס. במסיבות יום הולדת היו בנים ובנות יחד ורקדו סלואו.
בקיצור, לקח כמה שנים טובות לצאת מההלם ובשנים האלה עברתי את מה שכולן עברו, הלבטים בשאלות האם אני מקובלת ולמה לא, החיזורים אחרי מלכת הכיתה והיחסים המעמדיים איתה. בתקופה מסויימת הרגשתי שבכל בוקר אני יוצאת למלחמה במטרה אחת: להיחשב. בדרך כלל הפסדתי. תודה למחזרים שתמיד היו בעדי, שני החנונים של הכיתה (כמובן, שניהם כבר עשו אקסיט מתגמל). ותודה לאלוהים שהתקופה הזו נגמרה וכשיצאתי מהבועה הראשונית גיליתי שיש מקומות שבהם אני כן יכולה להיחשב ולפעמים אפילו ממש. יופי.
ההכנות לביקור המלכותי
עשורים רבים חלפו והנה הגיעה הבכירה לכיתה ב' והכל חוזר מחדש, אלא שהפעם זה דו כיווני: אני חיה איתה את העלבונות ברמת הילדוּת ובמקביל מנהלת מגעים מחושבים ואינטרסנטיים עם האמהוּת.
כן, יש אצלנו בכיתה ילדה אחת הכי מקובלת. לא, זאת לא הילדה שלי (סססאמו). במפגשים של הכיתה כל האמהות מנסות לתפוס שיחה קז'ואלית לא מתאמצת בכלל עם ההורים שלה. פתאום זאתי שמשעממת רצוף מטרום-חובה דופקת חיקויים קורעים של קורנפלקס דנית. האנטיפטית משליכה את הסמארטפון הצדה ונותנת שמוז של הלייף והם דווקא נורא נחמדים, אבל בלב אנחנו יודעות: הם לא באמת מחשיבים אותנו. אולי נחזור לפתרון שעזר לנו להתמודד עם חוסר ביטחון בגיל העשרה: הפרעות אכילה.
בשבוע שעבר הגיעה ההתרגשות בביתנו לשמים, כאשר נודע לנו: מחרתיים היא תבוא לבקר בביתנו! נערכנו. האח נשלח לסבא וסבתא כדי לאפשר לי להיות פנויה לאירוח המלכותי וכדי לוודא שכל דקה היא חוויה של איכות והנאה. בדקתי עם הבכירה שהיא לא משאירה שום דבר לזרימת המקרה, כמו עם החברות הפושטיות: שמחתי לגלות שהיא הבינה את זה לבד ותיכננה שורת פעילויות אופציונליות. ליתר ביטחון, רכשתי ערכת יצירה מסקרנת והתייצבתי בבית לפני הזמן.
האירוח עבר בנעימים. תוך כדי לא שכחתי לשלוח בנון שלנט תמונה בווטסאפ לאמא המגניבה שלה, שתראה איזה כיף לילדה. אחרי שעה וחצי אבא שלה בא לאסוף אותה. נפרדנו כולנו בנפנופי מטפחת על הסף: "שובי אלינו!" זייפנו חיוך, שלא תראה את הדמעות. "ביוש!"
רק הלכה וכבר אנו מתייסרים: האם תבוא שוב? מתי? חשבתי לגגל את המחזרים הישנים שלי כדי להתעודד, אבל הם בפאלו אלטו. מחר אני לא אוכל כלום.
