יש לי חברה שאני מתפעלת ממנה באופן קבוע. היא עלתה לישראל לבד כנערה (כבר היה לה תואר ראשון מקיימברידג' – בקטנה). היא התגייסה וסיימה קורס קצינות ומשם המשיכה לשירות החוץ של ישראל. השנים עברו, היא סיימה דוקטורט ופנתה לעשייה חדשנית בתחום פיתוח אנרגיות ירוקות עבור מדינות העולם השלישי. המצאתם שיטה להוציא מים מהסלע? דברו איתה.

התחום האישי היה פחות מוצלח. חברות וחברים יש לה מכל העולם, כמובן, מאנשי האליטה בלונדון ועד כוש אבל בן זוג רציני היא לא מצאה ולכן הוסיפה לרזומה הגדוש שלה עוד סעיף נפלא: היא אימצה בן. ובפעם הראשונה בחיים - היה לה קשה.

למה את אוהבת להיות אמא?

זה היה לפני שנה וחצי. היא קיבלה סוף סוף טלפון מהשירות למען הילד. יש בן שהוצא מחזקת ההורים לפני שנה. הוא במוסד לילדים, בן שש. עבר דברים לא קלים בחיים. רוצה? ברור שרוצה. היא עברה את התהליך הנהוג ובסופו לקחה הביתה ילד. בן שלה, מעכשיו.

אחרי ימים אחדים התקשרה אלי בדמעות. "אני צריכה שתסבירי לי", ביקשה. "למה את אוהבת להיות אמא? כי כרגע אני לא רואה בזה שום דבר טוב".

בשניות הראשונות איבדתי את המילים. לקח לי קצת זמן לנסח תשובה לעצמי ואחר כך בשבילה. "הורות היא עניין של סגנון חיים", אמרתי. "אין לי בכלל טענה נגד מי שמחליטה לא להיות אמא, אבל בלי ילדים, אני די בטוחה שהייתי מתאבדת".

הסברתי שחיי משפחה – בשבילי – הם חיים בקהילה קטנה ומגובשת, שהמצע שעליו היא גדלה הוא אהבה וכוונות טובות. היומיום מעייף, בנאלי, לפעמים מתסכל, אבל האקלים של הננו-קוסמוס הזה הוא חמים ונעים, עם חיבוקים מקומיים. יש שיתוף, יש טיפוח, יש להיות בעד מישהו מראש וללא תנאי.

החברה הקשיבה ומה שאמרתי עזר, כנראה. מה שעזר עוד יותר הוא הנחישות וההתמסרות שלה: שנה וחצי אחרי השיחה ההיא, הבן והאמא החדשה שלו הם סיפור אהבה. במקרה הזה מדובר באמת בהצלה של נפש, ילד שעתידו היה צבוע באפור כהה וקיבל פתאום ריסטארט בגווני ורוד.

תואר ד"ר לשם כבוד לכל האמהות

אבל בואו נחזור רגע אלינו, האמהות. השיחה עם החברה שלי יכולה להיות הזדמנות לראות כמה משימת האמהוּת היא ענקית. מהרגע שהפכנו לאמהות זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלנו. גם מי שממשיכה לשגשג בתחומי חיים אחרים, עושה את זה במקביל למשימת החיים כאמא.

תחשבו מה מטריד אותנו אחר צהרים אחד: מה מצב חיי החברה של הילדים? איך אפשר לעזור? לתאם מפגשים אחרי הצהריים. מה עם הקלינאית תקשורת? לקחת הפנייה. מה קרה לאמצעי? הוא כועס. לגשת ולפרק את זה בעדינות והקשבה וגם להעביר לו מסר שיש דברים שמצופים ממנו. הגדולה מספרת משהו והקטן בדיוק נפל. לקחת, לנחם אותו ולהמשיך להקשיב לגדולה. לתאם עם סבתא שתבוא לשמור על שניים כדי לפנות זמן (מעט מדי...) עם האמצעי. להתקשר לאבא לשיחה עם כולם, כדי שיזכור שיש אותנו מחוץ למשרד.

כל המשימות האלה, מהאירגונים הקטנים ועד המהלכים הרגשיים הגדולים, ענקיות. לא דומות לשום דבר שעשיתי קודם – ועשיתי דברים קודם. ברור שלחברה שלי היתה התמודדות מיוחדת במינה בנסיבות של אימוץ ובכל זאת, הקושי העצום שנפל עליה, ממחיש כמה הדבר הזה ענק. אפילו אם כבר בתיכון אירגנת מאות מפגינים למען שחרור אסירי ציון ונעצרת (סיפור אמיתי, במקרה שלה) – בפעם הראשונה שילד מסרב לתקשר איתך במשך כמה שעות, את בשוק.

לכן ביום המשפחה הזה (איפה יום האם, רבאק?) אני רוצה לתת לכל האמהות תואר ד"ר לשם כבוד. כולכן מנכ"ליות ויושבות ראש מועצת המנהלים, מפיקות ראשיות ונשיאות. מגיע לכן לזכור את זה יום אחד ולהניח – לכמה שעות – את רגשות האשמה שאתן לא מספיק טובות / מסורות / מג'נגלות / ווטאבר. אפשר יהיה לחדש את זה מחר בבוקר. היום אתן במרכז וכל השאר קדים לכן קידה. וגם אם זה לא ככה, תתנהגו כאילו כן. מגיע לכן.