לפני כשמונה שנים, כשילדיי עוד לא חצו את גבול האל חזור של גיל ההתבגרות התבקשתי על ידי אחד המגזינים הגדולים לערוך כתבה בנושא השפעות ארוחות משפחתיות על ילדים. העיתוי היה פרסום תוצאות מחקר גדול בנושא שנערך בארה"ב וגילה לעולם באיזו קלות אנחנו יכולים לתרום להתפתחות נפשית טובה של ילדינו, אם רק נקפיד לאכול בחברתם לפחות חמש פעמים בשבוע.

לא רק זה, בעקבות אותה ידיעה מרעישה הוחלט לקבוע "יום משפחה" שנתי נוסף ליום המשפחה הרגיל שקודם באופן רשמי באמצעות קמפיין גדול בעיתונות ברדיו ובטלוויזיה. מפעלים גדולים וחברות ענק כדוגמת "קוקה-קולה" נתנו את חסותם. אפילו ג'ורג' בוש נשיא ארה"ב באותם ימים יצא בקריאה נרגשת לתושבי היבשת לשים את משפחתם בעדיפות ראשונה. וכך נבחר יום שני האחרון של חודש ספטמבר מדי שנה ליום בו מתיישבים ההורים לאכול עם ילדיהם ארוחת ערב משפחתית כאזכור סימבולי למנהג החשוב הזה.

בכל שנה ביום הזה מסעדות רבות בארה"ב מפרגנות הנחה לארוחות משפחתיות, נערכות תחרויות על תמונת הארוחה המשפחתית היפה ביותר, בתי הספר מסתיימים בצהריים והכי חשוב מי שעוד נרתם למאמץ ובלעדיהם כנראה כל זה לא היה קורה... הם מקומות העבודה שמשחררים את העובדים מעבודתם מוקדם מהרגיל לכבוד האירוע החשוב הזה.

אפופת השראה מיהרתי לנסות בבית.

ארוחת הערב המשפחתית היא רעיון מצוין המשלב בהצלחה הנאה במטלה יומיומית. מן הסתם האוכל הוא לא המרכז, אלא אמצעי ליצירת 'יחד' משפחתי. יחד, שאף זוכה לחשיבות עליונה אם נכיר בעובדה שהמשאב הכי יקר שילד צריך מההורה זה את הזמן שלו.

ילדים כמהים לזמן של ההורים שלהם. הם מביעים את זה בכל כך הרבה דרכים- בחלקן עקיפות כמו בכי, נדנודים וחוסר שיתוף פעולה, שהן דרכים מתישות להגיד "אני צריך אותך", כי לתפיסתם גם תשומת לב שלילית של הורה היא עדיין תשומת לב. מה לעשות שהדרך ל'זמן' חסומה לא פעם על ידי בוס נרגן שחושב שבראש סולם סדרי העדיפויות שלך צריכה להיות ממוקמת העבודה.

אכן, מי שסיקל את הצלחת המשימה שלי לא היו המסכים, הטלפונים ואפילו לא היכולות הקולינריות המפוקפקות שלי אלא דבר אחד- זמן. בעידן בו גבולות ההשקעה בין קריירה למשפחה עמומים, מחקרים כאלה הם לעג לרש, נפנוף מסרק בביתו של קירח.

אז חוק דיני עבודה יוצא בקריאה נרגשת להעסיק עובד במשרה מלאה לא יותר משמונה-תשע שעות ביום- שיצא. את חברת ההפקה בה עבדתי באותו הזמן זה ממש לא הרשים. בעולם המדיה הנושך, בו חברות נלחמות בשיניהן המלוכלכות אחת בשנייה, נראה אותך מעזה להוריד בשעה חמש את היד מהמקלדת ולהגיד "טוב, סיימתי להיום אני הולכת הביתה".

חשבתי שזה רק אצלי בתחום אבל מהר מאד (בעזרת היכולת שלי לרטון בקול כשרע לי), גיליתי סביבי עוד ועוד אמהות שותפות לצרה, טרוטות עיניים ועמוסות ייסורי מצפון. אחת העובדת במשרד יחסי ציבור גדול, אחרת בחברה קמעונאית בינלאומית, מנהלת לשכה ועוד ועוד, כולן יוצאות אחרי החשיכה הביתה.

את הזמן שנותר להן עם הילדים הן ממלאות במשימתיות ונחישות, כשהמטרה העומדת לנגד עיניהן היא ממש לא ישיבה משותפת סביב שולחן ארוחת הערב, אלא צליחת שעת השינה. ארוחה משפחתית? אל תצחיקו אותן.

ומה עם אבא? הרי הוא גם חלק אינטגראלי במשפחה ואנחנו מדברים על עידן חדש ואבות מעורבים... ובכל זאת אם אתה לא גרוש או חלילה אלמן אז במקרה הטוב תזכה לגיחוך קל כשתצהיר בראיון עבודה "אה...רק רציתי לציין שבשעה שש אני חייב ללכת, אתה מבין, יש לי ארוחה משפחתית".

כל עוד לא יהיה איזון בין חיי עבודה לחיי משפחה ונעבוד שעות שפויות עבור שכר הוגן - המשימה לקיים חמש ארוחות משפחתיות משותפות בשבוע תישאר אופציה לפורמט ריאליטי מאתגר.

עובדה, גם האמריקאים הבינו את זה והרי כולנו יודעים שמה שטוב להם טוב לנו ואפילו יותר. אז בואו נשים את הגבול ונבחר. אחרי הכול אנחנו עם הסטארט אפ- If they can make it there, we'll make it anywhere.

גם אני יושבת היום לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלי, כי בשבילי הם לפני הכול.