"הילד לא נותן לי לישון בלילה", "אני חייב לשים מזרן בחדר שלה כדי שתישן", "אני חייב לענות לו על שאלות כל היום אחרת הוא יפחד", "היא לא נותנת לנו שום זמן פרטי בלילה", "אנחנו חייבים לענות בשבילו כששואלים אותו שאלה ואם לא נענה הוא ידאג ולא יפסיק לשאול". המשפטים האלה מוכרים לכם? אם כן, כדאי לבדוק האם ילדכם סובל מאיזושהי הפרעת חרדה.

מההפרעות הנפוצות בילדים ומתבגרים

הפרעות חרדה הן בין ההפרעות הנפוצות ביותר בילדים ומתבגרים והן משפיעות בצורה שלילית על מגוון תחומים בחיי הילד והמשפחה. ללא טיפול, הן נוטות להמשך ולהכנס למסלול כרוני. ברוב המקרים, ילדים לא יאובחנו עם הפרעת חרדה אחת, אלא יסבלו ממספר הפרעות חרדה או מהפרעה פסיכיאטרית נוספת.

למרות השכיחות הגבוהה וההשלכות השליליות המשמעותיות, הפרעות חרדה בילדים ובמתבגרים לרוב אינן מאובחנות ואינן מטופלות. זיהוי מוקדם ונגישות רבה יותר של משפחות לקבלת טיפולים יעילים יכולים להפחית באופן משמעותי את ההשפעה השלילית על התפקוד ואת ההשלכות העתידיות של הפרעות חרדה בילדים. טיפול מוקדם בהפרעות חרדה בילדות יכול לשפר לאורך זמן את יכולות הילד וההורים להתמודד עם הקשיים ולהוביל לשיפור בדימוי העצמי של הילד.

ההשלכות המשמעותיות ביותר כשלא מטפלים בפחדים משמעותיים והפרעות חרדה, הנן פגיעה בדימוי העצמי של הילד, אמונה שהוא לא יכול להתמודד עם זה וגם אמונה שהולכת ומתחזקת שהפחדים והמחשבות המטרידות הנם אמיתיים ומשקפים את המציאות.

מהו פחד "סביר" ומה מוגזם?

למעשה, כ-80% מהילדים בגילאי 4-12 מדווחים על פחדים משמעותיים. אצל רוב הילדים, פחדים אלו מהווים שלב התפתחותי נורמלי שאינו מוביל למצוקה גדולה או לקשיים רבים ומסתיים לאחר תקופה קצרה ללר התערבות מיוחדת. אולם, אצל חלק מהילדים פחדים אלו דווקא כן מובילים למצוקה, קושי, פגיעה תפקודית (למשל, לימודית או חברתית), ישנה פגיעה במצב הרוח והפחדים אינם "חולפים מעצמם".

לכן, השאלות שהורים צריכים לשאול הנן: האם הילד נמנע מדברים בגלל פחדיו וחששותיו? האם ישנם דברים רבים שהיה רוצה לעשות ולא עושה בגלל פחדים אלו? האם חייו וחיי המשפחה נפגעים? האם ישנה מצוקה? האם ישנה פגיעה תפקודית או כרסום באיכות החיים? האם אנו ההורים פועלים רבות כדי להרגיעו?

מנגנון הפחד הינו מנגנון הישרדותי חשוב ביותר והוא עוזר לנו לשרוד ולחיות, אולם לעיתים מנגנון הפחד פועל גם במצב בו יש סכנה "מדומה". במצב זה הילד יגיב בצורה זהה כאילו המצב באמת מסוכן, כלומר התגובה תהיה של אזעקת שווא. בדיוק כמו שמערכת כיפת ברזל תזהה ציפורים ותיירט אותם כאילו היו טילים. המערכת פועלת מעולה, רק לא במצב הנכון.

מעדיפים להימנע

אחת הפעולות הנפוצות גם במצב של פחד סביר ו"אמיתי" וגם במצב של סכנה "דמיונית" היא הימנעות (למשל, לא להצביע בכיתה מחשש שיצחקו עליי).

במצב "מפחיד" אנחנו חושבים כי ישנה סכנה (מרכיב מחשבתי); הגוף מגיב ומתכונן לקראת הסכנה (לב פועם, נשימות מהירות, הזעה) ואנו מתנהגים כדי להילחם או להימנע מהמצב המסוכן. הבעיה היא שכשיש פחד "מוגזם" או לא סביר, על ידי זה שאני ממשיך להתנהג כאילו יש באמת סכנה, אני מנציח את תגובת הפחד ואת התפיסה שלי את המצב כמסוכן.

כך ילד שלא ידבר עם המלצר במסעדה כי הוא מפחד שיצחק עליו או שיגיד שטות, אף פעם לא ילמד כי אם הוא ינסה לדבר, הוא יראה שחששותיו לרוב אינם מתגשמים, אבל על ידי הימנעות זו יתרום תרומה מכרעת לכך שהפחד ישאר.

גם הילד שידרוש שהוריו יהיו עמו בזמן ההשכבה עד שירדם לא ילמד שגם אם הוריו לא יהיו לידו, הסיכוי שגנבים יכנסו הביתה הנו נמוך ביותר. כך המתכון להשארות הפחדים הינו בטוח!

לטווח הקצר, כשאנו נמנעים ולא מתמודדים, הפחדים מעט ירדו, אך לטווח הארוך התנהלות זו היא תקיעת גול עצמי ומבטיחה כי הפחדים יישארו. ההורים בדוגמה האחרונה, הופכים לספקי הרגעה (כמו כדור הרגעה), אבל הילד אינו מתמודד בעצמו ואינו לומד שהוא יכול.

סוגי הפרעות חרדה

את הפרעות החרדה ניתן לחלק למספר סוגים באופן כללי, למרות שפעמים רבות ילדים יסבלו ממספר הפרעות בו זמנית, כולל הפרעות שאינן מתחום החרדה (למשל, הפרעת קשב וריכוז, דיכאון ועוד).

חרדת נטישה אצל ילדים (חרדת הִפרדוּת)

בהפרעת חרדה זו עיקר החרדות של הילד ופחדיו ממוקדים בפרידה צפויה או נוכחית מהוריו / מטפל עיקרי. ילדים עם חרדת נטישה הם פעמים רבות "דביקים" להוריהם, מתקשים מאוד לישון לבדם, לעתים מתנגדים ללכת לבית הספר ויכולים גם להפגין תלונות גופניות בזמן או לפני הפרידה מהוריהם.

הפרעת חרדה כללית / מוכללת אצל ילדים

לילדים אלו ישנן דאגות רבות ולא נשלטות בנושאים מגוונים. למשל, חששות ודאגות הקשורות להישגים, ציונים, עמידה בזמנים, הופעה, רושם וחששות כי הם או בן משפחה ייפגעו. ילדים אלו מתלוננים בין היתר על כאבי ראש, כאבי בטן, מתח, קושי בשינה וקושי בריכוז.

חרדה חברתית אצל ילדים (פוביה חברתית)

ילדים הסובלים מחרדה חברתית בדרך כלל מתוארים כביישנים ובחלק מהמקרים אף יסרבו לדבר עם אנשים שהם אינם מכירים, במיוחד מבוגרים. הם יפגינו חרדה במגוון רחב של מצבים חברתיים, בהם הם יחושו בחוסר נוחות ויחשבו כי הם נמצאים תחת הערכה שלילית של אחרים. הרבה פעמים יחשבו כי הם עלולים לעשות משהו מביך או "מטופש" וכי יצחקו עליהם. ילדים אלו נמנעים מסיטואציות בהן פחדים אלו צצים (למשל, בית ספר, פגישות קבוצתיות, לדבר מול הכיתה וכו'). ילדים אלו יכולים להתלונן על בעיות גופניות בזמן חשיפה באירוע חברתי או לפני כניסה לאירוע חברתי (למשל, ביום שבו צריכים להקריא משהו מול הכתה).

הפרעת פאניקה ואגורופוביה אצל ילדים

הפרעה זו מאופיינת בהתקפי חרדה / פאניקה לא צפויים. בדרך כלל הפרעה זו מתפתחת לאחר גיל ההתבגרות. התקפי פאניקה בדרך כלל מאופיינים בהתחלה פתאומית של תחושות גופניות, כולל קצב לב מוגבר, הזעה, רעידות, קושי ונשימה מהירה וסימפטומים נוספים. במצב זה עולות מחשבות על מוות, עילפון ואיבוד שליטה.

התקפי פאניקה מלווים בביקורים תכופים אצל רופא הילדים, חדר מיון ורופאים מומחים (קרדיולוגיים, נוריולוגים וכו). ילדים / נערים הסובלים מהפרעת פאניקה ימנעו או יהיו במצוקה גדולה במצבים בהם הם חוששים כי יופיעו סימפטומים אלו (למשל, מקומות הומי אדם, נהיגה וכו).

הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) אצל ילדים

מאופיינת באובססיות (מחשבות / תמונות חוזרות ומטרידות המעוררות חרדה) ו/או קומפולסיות (התנהגויות חוזרות בניסיון להתמודד עם המחשבות המטרידות ומעוררות החרדה). אובססיות נפוצות כוללות מחשבות על זיהום, ספק, מחשבות הכוללות נושאים הקשורים למין או דת, סימטריה, סדר ומחשבות אגרסיביות. כאמור, בניסיון להתמודד עם מחשבות אלה, הילד יבצע קומפולסיות בניסיון להוריד את המתח והחרדה. קומפולסיות נפוצות כוללות שטיפה חוזרת של הידיים, בדיקה, סידור וספירה.

• פוביה ספציפית

מתייחסת לגירוי / מצב / אובייקט מסויים, היוצר או גורם לתגובת פחד חזקה. פוביות ספציפיות נפוצות בילדים קשורות לחיות, חושך, גובה, ברקים ורעמים.

תפקיד ההורים בפחדים והפרעות חרדה של ילדים

להורים תפקיד קריטי ומשמעותי ביותר בעיצוב הסביבה של הילד. הם יכולים לעצב סביבה בה הקשיים של הילד יבואו לידי ביטוי או אף "ליצור אותם" או להחמיר אותם, אבל הם גם יכולים לעצב את הסביבה כך שהילד "יאלץ" להתמודד עם פחדיו וקשייו.

ככל שהגיל של ילדנו עולה, כך היכולת שלנו להשפיע הולכת ויורדת ומצד שני, הדרישות של הסביבה הולכות וגדלות. אם נמשיך להתאים את הסביבה (כלומר, אנו ההורים) לבעיותיו של הילד, אנו תורמים להנצחת אי יכולתו להתמודד. אם נכוון את התנהלותנו בצורה אחרת לגמרי מול פחדיו, אנו יכולים בעצם לכוון אותו לכיוון של צמיחה ופיתוח יכולות חשובות ביותר לחיים. סביבה כזו תקטין בצורה דרמטית את ביטוי הקושי. זה גם תפקידנו.

כלומר, בעצם להורים תפקיד חשוב ביותר בשימור או אף היווצרות הבעיה, אך גם בתרומה מכרעת פוטנציאלית ביציאה מהבוץ.

הורים רבים לילדים עם פחדים והפרעות חרדה מרגישים תסכול רב, כעס וייאוש בניסיונם להתמודד עם הקשיים של ילדיהם. פעמים רבות כל הורה נוקט בעמדה אחרת בניסיונות ההתמודדות, דבר שמוביל לחיכוכים רבים ומתחים בין ההורים.

הנקודה העיקרית היא שפעמים רבות הורים ממשיכים במשך זמן רב להתנהל בדיוק באותה דרך בניסיון לעזור לילדיהם (ולעצמם) ולפתור את הבעיה. כלומר, הדרך היא העלאת המינון של דרך תגובה שלא עזרה עד כה. הדבר משול להתחפרות שלנו במכונית בחול ובלחיצה יותר ויותר חזקה על דוושת הגז. התוצאה היא שהילד סובל, ההורים סובלים והמצב אינו זז לכיוון של פתרון או שיפור.

אז מה עושים? תלוי איזה הורה אתה. באופן כללי מדברים על שני סגנונות הורות כשמדברים על הורים של ילדים עם פחדים:

ההורה המגונן

מונע על ידי המחשבה שהילד מאוד סובל וצריך לשמור עליו ולעטוף אותו, כדי שיסבול כמה שפחות. הורים אלו "פותרים" בשביל הילדים את הקושי, מחזקים את ההמנעות מהמצבים המפחידים את הילד ולא מעודדים אותו להתמודד עם הקושי. כלומר, ההורים מעצבים את הסביבה של הילד בצורה כזו שתשרת את הפחד ולא תאפשר לילד להתמודד. הבעיה עם סגנון זה היא שהוא אינו מאפשר לילד לגדול, לצמוח, להתמודד עם הפחד, ללמוד שזו בכלל אופציה, ללמוד שהוא יכול להתגבר עליו וכי ה"סכנה" אינה מתממשת ברוב המקרים. גם אם כן ישנה תוצאה לא נעימה, היא נשארת לא נעימה ואינה קטסטרופה שאין מה לעשות מולה.

ההורה הדורש, התוקף

הורה שמציב דרישות לא הגיוניות לילד בהתמודדות עם הפחדים, אינו רואה את הילד ואת מצוקתו, לא נותן לגיטימציה לקושי, לעתים גם משפיל את הילד ("מה הבעיה שלך?", "זה בסך הכל...", "מה, את ילדה קטנה?"). סגנון זה מונע מכך שישנה אשליה כי הילד פשוט יכול "לצאת מזה" וכי בעצם זו שטויות או שבעצם מדובר פה על מניפולציה. הבעיה העיקרית עם סגנון זה היא שעכשיו הילד מתמודד עם שתי בעיות ולא רק אחת: הפחד עצמו וגם ההתמודדות מול ה"תקיפה" והאכזבה מההורה. דרך זו תורמת רבות לאי דחיפה של הילד להתמודד ולכניסה עמוקה יותר ל"מחילה" בה הוא יסתתר ולא יסכים לצאת ולהתמודד.

לעתים רבות לכל הורה יש סגנון דומיננטי, אך סגנונות ההורים ותגובותיהם יכולות להשתנות לפי המצב. למשל, אמא שתנקוט בסגנון מגונן, אך בלילה, בגלל פגיעה בשינה שלה, תנקוט בסגנון דורשני ותוקף מול פחדי הילד. בעיה נוספת נוצרת כשכל הורה כאמור אינו מסכים עם הסגנון שבו ההורה השני נוקט. הילד באמצע והמצב תקוע ואף מחמיר.

לקריאה נוספת ונרחבת על סגנונות הורות, ראו את ספרם של פרופ' חיים עומר וד"ר אלי ליבוביץ "פחדים של ילדים".

מה עושים?

המטרה הטיפולית היא להביא את ההורים לעבוד יחדיו, כגוף אחד, בסגנון הורי שבו מצד אחד רואים את הילד ואת מצוקותיו; לא "מבטלים" אותו, אך בשום אופן לא "משתפים" עמם פעולה. עובדים יחד כדי לתת לילד רוח גבית ולתת לו כיוון של התמודדות עם הקושי. המסר הוא של התמודדות. המסר הוא מכבד, מסר הורי מגדל ומצמיח.

בעבודה מסוג זה, שנעשית בצורה הדרגתית אך מאוד מכוונת, תוך דחיפה והכוונה של המטפל את ההורים, כדי שהם יכוונו את הילד, מתפתחת בילד תחושת מסוגלות. הילד אינו חש יותר שהוא "קורבן" של הפחד. הילד (וההורים) לומדים על הפער שבין מחשבותיהם השחורות (קטסטרופליות) לבין מה שקורה בפועל. רואים כי תחושת הפחד אינה נשארת לעד והיא עוברת תוך כדי התמודדות ולא תוך שימוש בהימנעות.

הורים לומדים רבות על התפקיד ההורי ויכולים ליישם זאת למגוון מצבים אחרים. ההורים לומדים כי לתגובתם משקל משמעותי ביותר בכך שזו נותנת להם כוח ומחזקת את יכולת הילד להתמודד.

ההורים לומדים כי על ידי אי עשייה של פעולות שהיו רגילים אליהם (כמו להעניש, לדבר בצורה תקיפה, מסר משפיל ודורשני או שיתוף פעולה עם הימנעויות) ועל ידי שינוי ההתנהלות שלהם עצמם, הן במסר שהם משדרים והן באופי המסר (האם כשילדי רגוע אני מצטרף לסערה או שאני תופס מרחק ומשדר יציבות ורוגע?) ניתן להשפיע רבות על מצבו של ילדים.

הילד לומד כי הסביבה לא "מקלה" עליו ומתאימה עצמה אליו, אלא שהוא צריך להתמודד עם הקושי.

  • ד"ר יונתן קושניר, פסיכולוג קליני, טיפול קוגנטיבי-התנהגותי, מטפל בהפרעות חרדה, דיכאון והפרעות שינה בילדים ומבוגרים.