בשנת 1968 התרחשה שביתה במפעל הרכבים של פורד, הממוקם בעיירה קטנה מצפון ללונדון. שם, במפעל של חברת פורד, החליטו 187 הנשים שתפרו את כיסויי המושבים של המכוניות שיוצרו במפעל שנמאס להן מכך שהן עושות אותה עבודה כמו הגברים במפעל אך מקבלות פחות שכר, רק בגלל היותן נשים.

"אנחנו רוצות שוויון בשכר", "נמאס לנו מההגדרה 'עובדות לא מיומנות', בעוד שכל אחת מאתנו מיומנת בעבודתה לא פחות מכל גבר שעובד במפעל", "אנחנו רוצות שוויון מגדרי". ככה זה התחיל, פחות או יותר - המאבק של נשים על זכויותיהן, אשר בשנות השישים עורר סערה מרגשת ברחבי העולם.

רוצה שוויון? תעבדי כמו גבר

למראית עין המאבק נראה נכון וצודק, אז מדוע הוא לא הסתיים עדיין? מדוע עד עצם היום הזה משננים לנו מדי שנה את אותן הסיסמאות והבטחות השווא?

אז ככה - כל המאבק הזה בנוי על הנחות שווא, כאילו שוויון בין המינים הוא בר השגה, אבל רגע, גברים ונשים לא שווים ושום ניתוחים שבעולם לא יפכו גבר לאישה ולהפך. אישה בנויה אחרת, חושבת אחרת, מרגישה אחרת והצרכים שלה שונים.

ברגע שאמרנו, "אנחנו רוצות שוויון מגדרי", טמנו לעצמנו פח, נפלנו במלכודת, שמנו את עצמנו בעמדה נחותה. מאז אנו מתמודדות עם ה"אה... את רוצה שכר כמוני? אז תעבדי כמו גבר, תוסיפי שעות, תשכחי מחופשת לידה, תשכחי מימי מחלת ילד, תשכחי שיש לך ילדים בכלל. לא נראה לך? אז תבחרי מה את רוצה - קריירה או משפחה".

לחנך ילדים זו עבודה

אנחנו אשמות בכך. אילו מההתחלה לא היינו מתכחשות לעובדה שאין כמו אמא בבית ולא היינו מאפשרות לזלזל בעבודהשאנו עושות למען המשפחה, הכל היה נראה אחרת. ממה אנחנו מפחדות? אנחנו חכמות, אנחנו חזקות ואי אפשר בלעדינו. עובדה שבזמנו נאלצו לשלב את הנשים בשוק העבודה, אבל היום כבר אי אפשר לוותר עליהן. אנחנו רק צריכות להפנים את זה ולומר, "רגע, מה עם כל העבודה שאנו עושות כשאנו רשמית "לא עובדות"? מה עם גידול הילדים, מה עם ניהול הבית?" כן, כן. בואו נסכם שזאת עבודה ולא סתם, אלא עבודה שתורמת לחברה כולה. כפי שטוענים רבנים וביניהם הרב נחום דיאמנט: "לחנך ילדים זוהי עבודת קודש לא פחות מעבודת בית המקדש של הבית שלנו". בנקודה הזאת אני מסכימה עמם. רבים מתלוננים על כך שהנוער של היום הוא לא כמו שהיה פעם. "הילדים היום חסרי ביטחון עצמי, אלימים יותר, לא רואים את הזולת, לא יודעים לחכות או להתאפק, לא יודעים להתחשב", אומרת מיכל דליות, ה"סופר נני" הלאומית שלנו. אז זהו, שאי אפשר להכניס את מיכל דליות לכל בית ומי שצריך לעשות את עבודת החינוך זה אנחנו.

תקציב לתלמידי תורה יותר חשוב מילדינו?

המסקנה שלי - אני לא רוצה שוויון. אני רוצה לעבור לדו-שיח מסוג של "אתה רוצה אותי בעבודה? יש לי שלושה ילדים. מה יש לך להציע?" אני רוצה שנשים יחזירו את המושכות לידיהן ויחד נוכל לעשות את השינוי הנדרש. הכל עניין של סדרי עדיפויות והשאלה היא רק - מה מעריכים כחשוב.

המדינה שלנו משלמת כבר שנים קצבאות (מיליונים) למקבץ גברים שישבו וילמדו תורה. למה? הוחלט כי העניין חשוב מסיבות כאלה ואחרות. אני לא אכנס לדיון האם זה נכון או צודק או הוגן, אני רק שואלת - האם גידול הילדים לא מספיק חשוב? ואני לא מדברת על מתן קצבאות ילדים, אלא על מתן הטבות משמעותיות לאם, כגון הגדרת משרת אם (קיצוץ בשעות עבודה ללא תלות בשכר), מתן אפשרות לעבודה מהבית, הארכת חופשת לידה, התאמות בין חופשות הילדים לחופשות האמהות וכדומה. חלום, תגידו? אז אני אומר לכם - אולי, אבל לפחות חלום בר השגה, בניגוד לאשליית השוויון.