"את נמצאת כנראה בעידן הקרח", אמרתם לי. "טור מקומם", הוספתם. "שוביניזם לשמו", "אוי ואבוי, איזו אמירה סקסיסטית" ועוד. התגובות האמוציונליות לפוסט הקודם שלי "עם כל הכבוד לגברים - אין כמו אמא", הובילו אותי להבנה שכנראה שלחצתי על פצע פתוח. ולמה הנושא כל כך כאוב? כנראה מאותן סיבות שציינתי בטור.
מרוב שהתאמצנו לבנות את סטראוטיפ "האישה הקרייריסטית", מעין סופרוומן, הפכנו את הסטראוטיפ של "האמא בבית" למצורע. אם המודל של "האישה הקרייריסטית" אכן היה עובד בשטח, לאף אחד לא היה אכפת מהציוץ של "אין כמו אמא בבית", אלא שקשה להודות כי טעינו, נכון?
חיפשתי גבר מסוג אחר - ומצאתי
אני מודה שטעיתי. פעם גם אני האמנתי במודל הסופרוומן. האמנתי שהכל תלוי רק בי ובבן זוגי לחיים. בצדק הזכירו בתגובות את המוצא שלי. בהחלט יש חשיבות רבה לחינוך ולערכים שהורים מקנים לנו, אלא שבמקרה שלי, חבריה, זה עבד הפוך. בדרך כלל עומדות בפנינו שתי אפשרויות - להעתיק את מה שגדלנו עליו או להתמרד כנגד, במקרה וראינו משהו מקומם במיוחד. זה דומה לילד של אלכוהוליסט שמתרחק כל חייו מאלכוהול, למרות שהיו לו סיכויים טובים להפוך לאלכוהוליסט בעצמו.
מה שראיתי בבית זה בדיוק הדגם של "האישה הקרייריסטית", הנלחמת בכל כוחותיה כנגד השעון, מנסה להצליח בכל - גם בקריירה, גם בגידול הילדים וגם בניהול הבית. גם, גם וגם. הלב שלי נקרע מלראותה מתרוצצת, בזמן שאבי נח לו על הכורסה מול הטלוויזיה עם עיתון ביד. בתור ילדה נשבעתי שלי זה לא יקרה. ולא, לא התכוונתי לעניין הקריירה. לא היה לי "חלום להפוך לעקרת בית", כפי שטענו מגיבים, אלא להתחתן עם גבר מסוג אחר, למצוא שותף אמיתי (שותף, לא עוזר - אני מדגישה) ואכן זה מה שעשיתי. אגב, בעלי הוא זה שלימד אותי לחתל תינוק בפעם הראשונה. ועדיין... הוא מסכים עם האמירה ש"אין כמו אימא בבית".
גברים - אתם טועים
ותרשו לי לתקן כאן כמה דברים שנאמרו בנוגע לברית המועצות לשעבר. הנשים שם לא חלמו להפוך לעקרת בית, כי זה היה חלום לא חוקי, עבירה שגוררת אחריה מאסר, לא פחות ולא יותר. כן כן, ברוסיה היה אסור להתבטל, לגברים ולנשים באופן שוויוני ביותר, כך שכל מי שטען בתגובות כי כמעט ולא היו עקרות בית ברוסיה, דעו לכם שלא היו כלל. אני חייבת להודות שהמערכת מסביב נתנה תמיכה מלאה ליציאת אם לעבודה - חופשת לידה של שנה, גנים ובתי ספר עד שעה מאוחרת ובעלות סמלית ועוד. גן עדן אמיתי לאמא קרייריסטית, לא?
בהזדמנות זו, אני חייבת גם לומר לעמרי אימבר חלפין וחבריו מקבוצת פאפזון, שהגיבו כאן לפוסט שלי - בשורה התחתונה שלכם אתם טועים ובגדול! ניסיון העבר של רוסיה "הקומוניסטית" מלמד כי שוויון בעולם העבודה אפשרי גם בהיעדרותו של שוויון בעולם המשפחה. תאמינו לי. אני גדלתי בתנאי שוויון מלא בעולם העבודה. לא היה לנו מושג כזה "מקצועות נשיים" והשכר היה שווה בשווה. זאת עוד סיבה לכך שנשים ברוסיה לא חלמו להפוך לעקרת בית, הרי עקרת בית זה לא מקצוע! זהו משהו שולי, לא רצוי, משהו שמטאטאים מתחת לשטיח.
וזאת הנקודה העיקרית שלי. כשאני מודה שטעיתי, אני מודה שגידול הילדים זה לא משהו שולי, שאפשר לעשות על הדרך, אלא מצריך השקעה לא מעטה. ולא, אני לא נהנית מלהישאר בבית עם הילדים. הרבה יותר קל לעבוד במשרה מלאה. הילדים מצליחים להתיש אותך ולסחוט ממך את כל המיץ בצורה שאף בוס בחיים לא יצליח. זוהי עבודה קשה מאוד. אולי זה לא מקצוע ואין שכר, לפחות לא בצורת צ'ק, אבל זאת עבודה ואסור לזלזל בה.
אז איך קרה שגם בישראל הגיעו למצב הזלזול הזה? מדוע נשים שבוחרות להישאר בבית עם הילדים צריכות להסתתר, להרגיש מנודות ולא מוצלחות? תתעוררו, מה קרה לכם? בקצב הזה נגיע לחוקים נוסח סטלין. ותאמינו לי שחופש בחירה הרבה יותר חשוב ממלחמה בסטראוטיפים. ממילא כל החשיבה שלנו בנויה על זיהוי סכמות מוכרות, כך שסטראוטיפים ילוו אותנו לנצח. חופש בחירה, לעומת זאת, אינו מבנה מנטלי. אסור להתייחס אליו כאל מובן מאליו. למען חופש בחירה, שווה וצריך להילחם.
