"מדי פעם אנחנו שולחים את הילדים בשישי-שבת לסבא וסבתא ונשארים בבית, מסתובבים בין החדרים, שומעים את השקט, מחזירים את המרחב אלינו. הוא שלנו. אנחנו משלמים עליו, אז מי אלה האנשים הקטנים שמסתובבים כאן וקובעים את החוקים?", פתאום אמר לי באמצע פגישת עבודה גלעד, חקלאי מקסים בתחילת שנות ה-40, אבא לשלושה צאצאים שסכום הגילים שלהם אינו עולה על 12.

מתי חוזר אלי הזמן?

אני התעניינתי בסדר היום של משפחת עובדי האדמה, קיוויתי לשמוע איך אצלם לא התקלקל הסינכרון עם הטבע ועם עונות השנה ועם מחזור האור והחושך והזריחה והשקיעה, אבל כמו כל האנשים העמלים מצאת החמה עד צאת הנשמה, גם הפעם התגלגלה השיחה ל"מתי בעצם חוזר הזמן של ההורים לידיים שלהם לאחר שנולדים הילדים".

אם תשאלו אותי, זה קורה כאשר צעיר הבנים מגיע לגיל 8 או 9, אז אפשר לחזור לנשום קצת לרווחה, להשאיר אותם לבד ופתאום לצאת מהבית, בלי לתכנן אלפי תכנוני שמרטפות, בלי לסמס בידיים רועדות לבייביסיטר התורנית ולעוד אחת ולעוד אחת רק כדי לשמוע שגם הפעם אין מי שיבוא להחליף אתכם במשמרת...

אבל עד אז, עד שמגיע רגע הקסם הזה – כמו שכל בית צריך מרפסת, ככה כל זוג הורים לילדים קטנים צריך סבא וסבתא זמינים. ולכן, אחת ההחלטות החשובות ביותר שאפשר לקבל לאחר שנולדים הילדים, היא פשוט לעבור / להישאר לגור ליד אחד מזוגות ההורים.

"אכן, ההורים הם חבל ההצלה שלנו", מסכים החקלאי העייף בחיוך מבויש. "לא ביומיום עם המקלחות. עם זה אנחנו מסתדרים. יש לו"ז ברור, יש נוהל-ערב ואנחנו עומדים בו. נכון שאחרי זה נשפכים על הספה מתים מעייפות, אבל עומדים בו. ההצלה האמיתית מגיעה בנקודות הזמן האלה, שצריך לזרוק את הילדים על מישהו ולקחת נשימה לעצמך; לעוף מהבית כדי לבהות מול הנוף או לראות סרט ביחד או לנסוע רק אני והיא כדי להיזכר מחדש בנשימות האיטיות של הזוגיות, לפני שחיי הקומונה בלעו את האינטימיות".

ואז חירותינו הושבה

בתמורה, אני מתארת לגלעד בפרטי פרטים את תחושת החירות המדהימה שאחזה בי כאשר השארנו בפעם הראשונה את הילדים לבד בבית. היום, אגב, מי סופר אותנו בכלל, אבל אז, כשזה קרה בפעם הראשונה וממש אמרנו להם "אמא ואבא יוצאים לשתות קפה" וציידנו אותם בכל ההוראות המתאימות ובדקנו מאה פעמים את הגז ואת החלונות והסברנו שוב שאם יש בעיות הולכים לבקש עזרה מהשכנים או מיד מתקשרים. אנחנו כאן למטה, חמש דקות מהבית. ואז סגרנו מאחורינו את הדלת, בלב רועד מפחד וגם מהתרגשות, לא מאמינים שזוהי חירותנו שהושבה לנו, וכמו שני ילדים, דילגנו שתיים-שתיים את המדרגות עד קומת הכניסה.

כן, אני אומרת לגלעד ומתאמצת לעצור את הדמעות שנקוות בזוית העין ומאיימות להזליג את המסקרה. פתאום היום הזה מגיע. פתאום הם גדולים ואפשר פשוט לקום ככה סתם מהספה כי מתחשק ולהחליט "שהולכים לרקום חלומות על קרני הלבנה וללכת, וללכת", כמו ששרה חווה אלברשטיין (יש לינק בסוף, תתאפקו), והוא מביט בי חסר אמונה, אבל עם זיק תקווה בעיניים. ואני מהנהנת במרץ, מבטיחה. הרגע עוד יגיע. ואין לך מושג כמה מהר זה קורה.

הפעם האחרונה ש...

הבעיה עם דברים שאנחנו עושים בפעם האחרונה, היא שאנחנו מסוגלים לזהות אותם רק בדיעבד: הפעם האחרונה שרחצתי את הילדים שלי לפני שהם התחילו להתקלח לבד, הפעם האחרונה שהגדול הסכים לישון מחובק איתי במיטה לפני שהחליט שהוא כבר גדול מדי, הפעם האחרונה שהקטנה העזה להוריד לידי חולצה ולא ביקשה שאצא מהחדר והיא תוכל להתלבש בפרטיות ומאז אני מתגעגעת למראה גופה המתבגר. וכן, הפעם האחרונה שהשארנו אותם על הספה עם שיר, הבייביסיטר המקסימה שלנו ויצאנו לבלות. נדמה שזה היה אתמול, אבל בעצם זה קרה לפני כל כך הרבה ימים ושנים ואנחנו היינו כל כך גבוהים והם היו כל כך נמוכים. והיום?

זו קלישאה חבוטה ואפורת פאות, אבל לכל גיל באמת יש את היופי שלו, אני אומרת לגלעד ועוד לפני שמסתיימת השיחה שלנו (אשתו בטלפון, הילדים כבר בבית והיא שואלת מתי הוא מגיע), אני יודעת שהיא תהפוך להיות פוסט בבלוג הזה, שמנסה לחקור את צפונותיו של הזמן ואת האופנים השונים והמתעתעים בהם הוא נוזל לנו מבין האצבעות. הזמן, אותו אויב נכלולי שגורם לנו לחשוב כאילו הוא מבזבז את עצמו, אבל בעצם אלה אנחנו שהולכים ומתבזבזים ולכן, אני אומרת לגלעד לפני שאנחנו מתפזרים, צריך להיאחז היטב בזיזי היומיום והשגרה ולהסתכל טוב-טוב באישוני הדקות שחולפות ולא להתעצבן כשהבייביסיטר אומרת שהיא לא יכולה, אלא פשוט להוריד את שמלת הערב, לחזור לטריינינג ולהתחבק עם הילדים מתחת לפוך על הספה. כי הרי עוד מעט זמן הם יבקשו שתפסיקו עם זה, כי הם כבר גדולים וזה ממש ממש מביך, אמא!

כאשר הפוסט נכתב, ג'ורג' מוסטקי היה עדיין בין החיים. כמה ימים לפני עלייתו לאוויר, הלך לעולמו הזמר המחונן. מן הסתם, השיר הזה שבחרתי כיוון שהתאים לטקסט וכיוון שאני אוהבת אותו מאוד, יוקדש לזכרו.