עמדתי שם, במטבח, סופרת שוב ושוב, עם האצבע, כדי לא לטעות. לא מאמינה. התינוקת צרחה בעריסתה בסלון ואני בחנתי שוב ושוב את הריבועים הקטנים בלוח השנה. לא מבינה לאן נעלם הזמן. אולי טעיתי בספירה? אבל לא. מכסת ימי פגרת הלידה שלי הלכה ורזתה, ביחס הפוך לערימות חיתולי הבד והסינרים והבייבי-גרו שהלכו ותפחו ופתאום הבנתי - בעוד פחות משבועיים, אצטרך ללהטט בידי האחת במקלדת תובענית וברעותה ללטף ילד בכור בן שנתיים, המום עדיין מלידת אחותו. בשיניי הקדמיות אאזוק תינוקת שעדיין לא למדתי את עיתותיה המאתגרות ואת האחוריות אחרוק לא מתוך שינה שנגזלה, כי אם בפחד. ובלב, בין שתי הידיים – מרחבי ריק עצומים כמדברי לבד וחוסר עניין מוחלט במה שאינו ספוג בריח של שתן או חלב. ועדיין לא דיברנו עלי בתוך כל הכאוס הזה. תנו לישון ועזבו אותי מדד-ליין.
הייתי אחרי לידת בתי השנייה. שעון החול תקתק עצמו באכזריות נוקבת לקראת סיומם של השבועות שקצב עבורי הביטוח הלאומי - תקופת הזמן המטלטלת והחמקנית הזו, שמי שמעולם לא חוו צירים מכנים "חופשת לידה" - והדבר שהטריד אותי יותר מכל היה איך אני לכל הרוחות חוזרת לעבודה תובענית ולחוצה, שכללה עריכה יומיומית של "שעות נוספות" - מדור הלייף סטייל הפופולארי בעיתון הגדול במדינה, פלוס עריכה של מוסף הנוער "פיוז", שראה אור אחת לשבוע (כי אם ניתן לי למתוח את גבולות עולמי, למה לא?).
בימים אלה אני מלווה חברה שמתלבטת האם לחזור לעבודה לאחר לידת בנה הצעיר, השלישי במספר, או להישאר בבית לעוד חצי שנה של אמהוּת נטולת סנקציות וסנסציות. הסיפור שלה מחזיר אותי אחורה בזמן, להתלבטויות ההן שלי. אני זוכרת את עצמי ברגע אחד, כששד ימין בפיה של היונקת הנחושה והשמאלי בוער מכאבים, מבינה שהגיע הזמן להחליט. עוד בטרם חזר החצי השני הביתה מעמל יומו, כבר הרמתי טלפונים למקום העבודה, "כן, שלום, זו אני. חופשת הלידה עוד מעט מסתיימת, ואולי נדבר על חיינו לאן". "ודאי, תבואי ותביאי גם את התינוקת, שנראה אותה".
פגישות נקבעו, אופציות נבחנו, ראשים הנהנו: "כן, כן", המהמו מולי גברים בחולצות רכוסות ובעניבות קשורות היטב: "אין ספק. אלה הן שנותיה הקשות של האישה" ואני ישבתי מולם, נוטפת חלב ודמע, תינוקת בחיקי וראשי תהום אינסופית אליה התגלגלו בקול גדול ימי ולילותיי ופחדיי ובושתי על כך שאני מוותרת ולא ממהרת לקפוץ על הרכבת הדוהרת ומעדיפה להסדיר נשימה, עוד קצת, בתחנה.
מה עושים? יצאתי מהחדרים הגדולים והבנתי שלא השתתפות ריקה אני צריכה כאן, מצדם של מי שמעולם לא נקרעו בין התפרים הבוערים מחום והלב הבוער מאהבה ומאימה, אלא אמפתיה והזדהות של אישה חכמה, כזו שהלכה לפני בשביל הזה וכשלה על האבנים שנערמו לאורכו, אבל פצועת ברכיים וזבת כאב, המשיכה, והצליחה, בסופו של דבר, לחזור אליו ולכבוש אותו. יצאתי מעוד פגישה מעונבת ומהדרך כבר התקשרתי לאורנה ננר, עורכת השבועון לאישה ואחת הנשים החכמות והמעמיקות שאני מכירה, מין מנטורית-על שמסוגלת במבט מרגיע אחד לעצור את כל הרכבות הדוהרות ולחולל סדר בלוח היוצאות והנכנסות ואפילו אלה שמגיעות באיחור ומשבשות את לוח הזמנים.
ישבתי שם מולה, בלשכתה, הפעם בלי התינוקת וזכיתי בצפירת הרגעה, שהיא עבורי לפיד נשי בוער שאני מעבירה הלאה, שוב ושוב, לכל הנשים הצעירות יותר והצעירות פחות שמכבדות אותי ומבקשות להיוועץ עמי בדיוק באותה סוגיה. סוגיה שמשום מה היא תמיד שלנו, האמהות העובדות, ועדיין מנקרת פחות בראשיהם של שותפינו המעונבים (ויסלח לי עמיתי המוכשר עמרי אימבר חלפין, שקראתי את הפוסט הנפלא שלו על אבות שמעדיפים להישאר בבית, אבל הם עדיין המיעוט ואני כל כך מקווה שיבוא השינוי).
"הילדים יגדלו ותבוא רכבת אחרת. בעצם, יבואו המון רכבות ואת תחזרי לדהור, אבל עכשיו זה הזמן שלך לעצור", אני זוכרת את עיניה הגדולות והמאירות של ננר, שישבה מולי והפילה את כל הקוביות של הטטריס למקום. "עכשיו את צריכה להיות אמא, עם משרה אחת, תובענית, ולא עם אחת וחצי", הסבירה ושבה ופרטה והתיכה את חומת פחדיי ויחד הגענו להחלטה שאשמור על התפקיד הראשי – עורכת המדור במוסף היומי ועל האחריות הנוספת – עורכת מוסף הצעירים של העיתון - אוותר לטובת מימוש אמהותי ואעביר הלאה לידיים פנויות יותר, כאלה שלא צריכות ללהטט בין שד לבקבוק.
ההחלטה הזו הייתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי בחיי, שכן היא לא רק אפשרה לי אמהות שפויה פחות או יותר (עד כמה שאפשר להיות שפוי כשהתחביב שלך זה גם העבודה שלך וכשאת עורכת מדור יומי בעיתון). היא גם הייתה, בדיעבד, מה שבסופו של דבר סלל את הדרך להולדת סדרת ספרי המתנה שלי, שהחלה לכתוב את עצמה, בערבים הפנויים שאט אט הסתננו אל תוך הלו"ז שלי, לאחר שהילדים נרדמו באורח פלא מוקדם פתאום והמדור בעיתון כבר נסגר (עד המדור של מחר) ופתאום מהסדקים הצרים הללו הסתננו קרניים דקיקות של זמן, שהלכו והפכו להיות דרך – הדרך שלא לקחתי, אבל שהפכה להיות הכי הדרך שלי.
כי אם לא הייתי מפנה לעצמי את הזמן הזה ואם לא הייתי מוותרת על עריכת המוסף השבועי, הרי בשעות הערב, לאחר שהילדים היו נרדמים, הייתי יושבת ועורכת את המדורים ואת הכתבות ואת השאלות והתשובות של המוסף, במקום לגלות שפתאום, ערב ועוד ערב ועוד אחד – כתבתי ספר, והנה הוא יוצא לאור, נולד, כמעט כמו ילד. כן, לפעמים כדי לקבל יותר צריך פשוט לוותר, לשחרר, לא לפחד ואז מה שהכי נכון לנו מגיע.
אז לחברה הטובה שלי, שמתלבטת עדיין, וצריכה עד מחצית אפריל להכריע ולהחליט, אני אשלח את הפוסט הזה, וגם למענכן אני מפרסמת אותו – כדי שתדעו שרכבות טיבן להגיע שוב ושוב ושוב אל התחנה, ואנחנו, תפקידנו לאחוז את מראת האמת מול עינינו ובלי פחד להחליט מתי אנחנו עולים ומתי אנחנו עוצרים - כדי שנצליח גם לבחון את הדרך.
מנכ"לית האוצר - תמהר לעלות בחזרה על הרכבת
ולמרות שאת הפוסט הזה כתבתי לפני ששמעתי על מינויה הטרי של יעל אנדורן לתפקיד מנכ"ל האוצר, ע"י שר האוצר יאיר לפיד, אי אפשר בלי להתייחס לנקודה. אנדורן, שקיבלה על עצמה את המינוי כשהיא בהריון מתקדם, לא תתענג על חופשת לידה ארוכה. היא תמהר, בלב דוהר, לעלות בחזרה על הרכבת, ובהתחשב בנסיבות ובהזדמנות הנדירה ובגודל המעמד ובאחריות ובעובדה שמדובר כנראה באדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון – אין ספק שהיא תעשה את הבחירה הנכונה, שהרי כל אחת והשבילים המתפצלים שלה ביער העבות של החיים. אני גם משוכנעת שאנדורן תדאג לטוות סביבה רשת ביטחון איתנה מספיק – הן מצד המשפחה והן מצד מקום העבודה – שתאפשר לה להצליח בתפקיד. בבדיחות הדעת ניתן לומר שיש רק לקוות, כעת, שהיא תקבל את אישורה של מאריסה מאיירס, מנכ"ל יאהו, לענות מדי פעם למיילים מהבית. בהצלחה.
ואיך אפשר, כמובן, בלי השיר המכונן של רוברט פרוסט:
הדרך שלא נבחרה
שְתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בְּחֹרֶש צָהֹב
וַחֲבָל, לֹא יָכֹלְתִּי לִבְחֹר בִּשְתֵיהֶן
וְעָמַדְתִּי, טַיָּל יְחִידִי, לַעֲקֹב
בְּמַבָּט מְלַוֶּה הָאַחַת, מִקָּרוֹב
עַד רָחוֹק, עַד עִקּוּל, עַד הָאֵין;
בַּשְּנִיָּה אָז הָלַכְתִּי, כָּמוֹהָ נָאָה,
וְאוּלַי מְשַכְנַעַת יוֹתֵר, מִי יֵדַע,
כִּי הָעֵשֶׂב עָלֶיהָ אוּלַי לֹא נִרְמַס;
אֲבָל עֵת שָלַחְתִּי מַבָּט מְהֻסָּס
הֵן נִרְאוּ מְכֻסּוֹת בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה,
עַל שְתֵּיהֶן נָח הַבֹּקֶר בְּלֹא לְהַבְדִּיל
בֶּעָלִים לֹא נִכְּרָה טְבִיעַת צַעַד שְחוֹרָה.
הוֹ, אָמַרְתִּי, אָשוּב יוֹם אֶחָד אֶל הַשְּבִיל!
אַךְ יָדַעְתִּי אֵיךְ דֶּרֶך אֶל דֶּרֶך תּוֹבִיל,
וְסָפֵק, וְסָפֵק אִם אָבוֹא חֲזָרָה.
כָּל זֹאת אֲסַפֵּר, עִם קְצָת אֲנָחוֹת,
אֵיךְ לִפְנֵי עִדָּנִים, בְּחֹרֶש מֵצֵל,
רָאִיתִי מוּלִי שְתֵּי דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת –
וּבָחַרְתִּי בְּזוֹ שֶעָבְרוּ בָּהּ פָּחוֹת,
וְזֶה שֶעָשָׂה אֶת כָּל הַהֶבְדֵּל.
* רוברט לי פרוסט (סן פרנסיסקו 1874 – בוסטון 1963) היה בעל סגנון חדיש ומקורי ונחשב ל'אמן השירה המדוברת'. כבר בצעירותו הביאה לו שירתו תהילה רבה בארצות הברית ובאנגליה. השיר "הדרך שלא נבחרה" (1915) הוא משיריו הידועים.
