הבת שלי חזרה הביתה מחברה ותוך כדי נגינה אגבית על הגיטרה, כשאצבעותיה נאחזות בצוואר הבס, פרקיהן מלבינים סביב ידית העץ האדמונית ועיניה מושפלות אל המיתרים אמרה, כמו בדרך אגב, אולי כדי להבליע את הבשורה אל בין קפלי הצליל: "שמעתי שאמא של תום מתה".

ידעתי שהשכנה מהחלון ממול חולה מאוד, אבל לא שיערתי שימיה כל-כך ספורים. בכל תשרי, מאז שהילדים היו קטנים ועד לפני שלוש שנים, חגגנו את סוכות ביחד, אצלנו על גג הבניין המשותף, עם משפחות שהיו איתנו בגן השכונתי. מין חבורה כזו שהתפזרה לאט-לאט - זה לבית הספר המרוחק, ההוא לאמנויות, ההיא לטבע - אבל התאחדה פעם בשנה, בסתיו.

אופירה הייתה אחראית על החומוס ועל כדורי הפלאפל וקנתה אותם תמיד בנדיבות עצומה. המון כדורים פריכים ואת הגביע הכי גדול של החומוס מהחומוסייה הוותיקה בירמיהו. רק כאשר וידאה שכולם כבר ישובים בסוכה, נסעה לקנות את התקרובת, כדי שהכל, כולל הפיתות, יגיע חם וטרי. "תאכלו, תאכלו", הייתה מביטה איך כולם מתנפלים על הכדורים ומחייכת את חיוכה הקטן, קולה מעושן מסיגריות.

  (צילום: shutterstock)

האם גם היא מבחינה בי?

בשגרת היומיום הטורפת אותנו בעקביות, קלטתי את דמותה מדי כמה ערבים בתוככי המטבח המואר שלה, המשקיף אל חדר השינה שלי. בשעות הג'אגלינג הקבועות של שיעורי בית-ארוחת ערב-מקלחות ניהלנו בתים ביקומים חופפים – היא מחלונה ואני מחלוני: הנה, היא בבית, כבר חזרה מהעבודה ומכינה ארוחת ערב, עומדת בגבה אלי ושוטפת את הצלחות בכיור או מסדרת משהו בארון. האם היא מבחינה בעיני המרפרפות עליה בהזדהות, בשעה שאני חולפת ליד החלון? בשעה עשר או עשר וחצי, היה הפלואורסנט במטבח כבה והאור החם בחדר הסמו עולה והיא בחלוק אדום הולכת אנה ואנה, עד אשר מסך הטלוויזיה שהיה תלוי בזווית ישירה אל החלון שלי, החל מפיץ את אורותיו. אז ידעתי שהיא כנראה ישובה או שכובה מולו. את החלק הזה של החדר מעולם לא ראיתי, אבל תמיד הבחנתי במה היא צופה: סדרות דרמה מתורגמות וסדרות משטרה, סרטים ולפעמים סרטים מצוירים בקעו מהמסך, וכשעפו הימים מלוח השנה וילדינו גבהו וקולם התחלף, התחלפו גם הטלטאביז וטום וג'רי בסימפסונ'ס ולבסוף בסאות'פארק ובכל הפעמים הללו, ניחשתי, בנה הוא שנמצא במיטתה וצופה בשידורים, אולי נרדם והיא ממתינה שהחלום יעמיק כדי להעבירו לחדרו או להודיע שהשעה כבר מאוחרת והיום כבה.

מי מסתובב שם בהיעדרה?

מה ראתה כשהביטה היא לכיווני? מדי פעם צחקנו לנו כממתיקות סוד: אני רואה אותך מהחלון...

בשנה האחרונה נפרע ריטואל הדלקת האורות וכבר לא יכולתי לעקוב אחר טקסי הערב של המשפחה הקטנה מהבניין ממול. מדי פעם הם פתאום עלו, שוב, בלי הודעה מוקדמת, אבל הדמות התמירה בחלוק האדום כבר לא עמדה ליד הכיור. מי מסתובב שם בבית בהיעדרה? ברוב הפעמים שלט החושך במלבן הקבוע שעיני היו נשלחות אליו בכל פעם שעצרתי ממרוצי בזווית שבין שידת האיפור למיטה הזוגית.

משכנה מעודכנת שמעתי שהילד השמח והעצמאי, שהתנהג כבר מגיל צעיר מאוד כמו מבוגר אחראי, עבר ללמוד בפנימייה והיה מגיע הביתה רק לפעמים ושאמו, שהיא כל עולמו, נכנסה ויצאה מטיפולים ומאשפוזים, מחשבת את קיצה וחרדה לעתידו בהיעדרה.

והלילה, יללת מיתר פוקע ליוותה את ההבנה שהמסך ירד באופן סופי על הקרנת הערב הקבועה מול חלוני ואני עמדתי שם, מול המלבן החשוך, ודמיינתי אישה קצוצה וגבוהה בחלוק אדום, מנופפת לי "להתראות".

בקרו אותי באתר החדש שלי .